הוריו של יאנוס לא רגועים, והם הולכים להתייעץ עם הרב. הם חוזרים עם מסר מרגיע.
אבל כשאביו של יאנוס שואל אם יאנוס מעוניין בזוגיות עם הנער החביב שמסתובב איתו הרבה...
גילה ישובה מול המסך. דויד עדיין בדרכים, במסלול עבודה.
היא לא מסוגלת להתרכז. הפיתוי להטיח את הספל בקיר גדול, ללא קשר לתה בפנים.
המספרים בסדר גמור. המאזן הכלכלי של המשפחה בריא. אין חוב, יש השקעות שמניבות כראוי. העובדה שהם לא היו צריכים לממן את חלק הארי בחתונה של ארי…
בכנות, לא נראה שכשהנכדים יהיו גדולים, הם יצטרכו לדאוג יותר מדי.
העובדה שהם יכולים להחליט על חופשה בלי הרבה מחשבה או הלוואה אמורה לגרום להם לשוש ולשמוח.
אבל יאני… כבר כמה חודשים שהיא שמה לב שמשהו… מוזר עם הילד. חצי מהזמן הוא כל כך לא ממוקד שהיא חושבת שהוא צריך תרופה או משהו.
בשאר הזמן…
כאילו השם עצמו מדבר דרכו, שלא במתכוון. תמיד כשהוא עובר דרך דלת כלשהי. ועם השם הזה… של אל פתחים… ויתכן שהוא…
האם הפכתי בשוגג את בני לחילול קודש בחיים?
האם זה רק צירוף מקרים?
גלגלי הכסא חורקים כשהיא קמה להכין תה חדש.
כדאי ללכת להתייעץ עם רבי שאול.
⌛️
גילה ודויד יושבים עם הרב.
הוא יושב בשקט, שותה קפה.
"זה לא שאתם ביצעתם איזשהם טקסים של אלי יוון, נכון?"
דויד נושף בקול, כף ידו מופנית למעלה. "מאיפה אפילו נדע איך?"
הרב מניד ראשו.
"אז זאת מתנה מהשם."
גילה מחייכת, חיוכה פריך.
הוא מבחין בפחד מאחורי התקווה.
"האם הילד משתמש בהשראה ומזל שלו כדי לקחת, להרוויח, לרכוש תהילה, כשהמחיר נזק לאחרים?"
החיוך שלה מתרכך, הפחר דועך, תקווה לשמחה מתחלפת בשמחת אמת.
"אני מאמינה שהוא מסור לאמונה יותר מכל אחד בחדר הזה. זו חלק מהסיבה לכך שאני מפחדת כל כך, זה ישבור לו את הלב אם-"
היא משתתקת, הדמיון של השאר משלים את מה שהיא שומרת לעצמה. כמה תקווה תוכל להיות למישהו שרואה את עצם קיומו ככפירה?
דויד מתחיל לדבר בעצמו.
"הנה מה שמפחיד אותי כאן, למה שהקב"ה יתן לו כזה כוח? הכוח הזה בטוח הולך לגדול ולהתרחב. זה מאוד מטריד. אני בספק שמדובר כאן בצעד אבולוציוני מקרי או משהו בסגנון. הוא הולך להצטרך את זה."
הרב לא שואל למה, או מציע אפשרות. שלושתם חושבים מחשבה זהה; מה יקרה לאלו בחיים שלו, להם עצמם? האם להם יהיה מחסה? או שמא תסחוף אותם הסופה?
המשפחה הזאת… כוונתם טובה, מעשיהם טובים, אך הינם כל כך מוזרים…
"אני בטוח שהוא יגדל להיות עילוי גדול ויתחתן היטב."
גם לו זה מרגיש מעט מאולץ.
דויד מתחיל לגלגל עיניו, אך מפסיק מיד כשקולט זאת.
"אני בכנות חושב שהוא בסוף יגמור עם החבר הזה שלו. החילוני הבלונדיני מבית הספר."
גילה מגלגלת עיניים בתגובה.
"בחייך, הילד שלנו אולי מעדיף גברים, אבל רביב מראה עניין באתי."
רבי שאול עוצם עיניו, מעסה את מצחו ומתנשף בחדות.
הוא מברכם לשלום בצאתם.
⌛️
לאחר נטילת ידיים וברכות, ארוחת הערב עוברת בנחת.
יאני בולע כף של מרק.
"אדיר באמת ניסה להציג את עשרת הדיברות בתור המצוות היחידות בתנ"ך כי ככה אומרים באנגלית…"
גאיה עשתה בלגן. אתי מנקה אותה בזמן שההורים במטבח.
תוך כדי היא מנהלת איתו דיון האם כדאי בכלל לבחון את ההשפעות הנוצריות על הבנת המקרא או להותיר את אלו שישפיעו זה על זה ולא יערבו הוגים יהודים בחילול קודש שלהם…
יאני עוצר את אכילת המרק. הכף מקרקשת על השולחן.
"משהו מוזר קרה היום בבית ספר."
"כן?"
ההורים עונים מהמטבח. תוך דקה הם חוזרים למקומותיהם.
יאני מעביר יד על הראש.
"היום אחרי שיעור חשבון, עשיתי ת'שיעורים בזמן שיצאתי. אחרי שעברתי ת'דלת, זה היה גמור. אנ'לא זוכר איך."
הוא קופא לרגע וממשיך לאט ובזהירות.
"זה אינו נראה סביר. האם אני כיוסף בעל החלומות?"
אתי מרימה כתף ומטה ראשה. חיוך עולה לרגע ונעלם. עיניה עדיין מחייכות.
גילה רושפת לרגע באתי ונאנחת.
"זה לא באמת מפתיע."
ההפתעה פוערת את פיו של יאני. לרגע.
"האם זה כבר קרה ואני לא…"
"לא בדיוק יקירי, אבל זה הצעד ההגיוני הבא."
הוא עוצם עיניים, נראה ממלמל, אך אין קול.
"רבי שאול לא מאמין שאתה מכשף. לא במובן של עבודה זרה לפחות."
יאני כמעט מתמוטט, הרווחה כה עזה. גב הכיסא חורק מעט.
“אז, אני נזיר מהתורה? כמו שמשון?"
אתי בטעות מוציאה קולה מהאף.
"היתה לך תספורת אתמול."
היא אומרת אחרי שמקנחת את אפה.
גאיה יורקת את המיץ שלה. גורמת לשאר לחייך.
"כן מתוקונת, זה שאחותך הוציאה את המיץ מהאף זה מצחיק. אבל רק אם זה לא בכוונה." גילה מנגבת את פני התינוקת ומחליפה לה את הסינר.
דויד מנקה באותו זמן את הכיסא של הקטנה. חיוך כמעט עולה לו לפרצוף כל כמה שניות.
יאני ואתי חוזרים למרק שלהם. הדיון מלפני נשכח מהלב.
⌛️
בקבלת שבת למחרת בערב, רביב, חברו של יאני מצטרף.
עם כיפה על הראש כבר מהבית.
ואומר את ברכות המזונות כהלכה, ללא הכוונה.
כל מילה נכונה, כל ברכה למזון הנכון. בהתאם למועד.
גילה מגחכת במרומז, עיניה מוצאות את בעלה. הילד האורח לא מסיט מבט מהגדולה.
לילד שלהם, לא מזיז. הוא גורף לעצמו צימעס מהקערה.
"הי רב חוטם, קח מעט צימעס." הוא מגיש אחרי שלקח כאוות נפשו.
חברו מודה, מושיט את ידו לאסוף ממנו את קערת הזכוכית המלאה עדיין בסלט המבושל המתוק.
רביב, אחרי שמגיש לעצמו, מחווה לאתי. מציע.
היא מסכימה.מודה לילד המסמיק.
בעצמה רק מעט משועשעת למראה.
לאחר שידידו של בנו הלך הביתה, דויד מחליט לברר.
"הי יאני."
"אבא."
הם בפיג'מות. יושבים בסלון.
“אני הייתי תחת הרושם שאתה מנסה לחז-"
"אבא!!"
הבן מזועזע. פניו בכפיו. נשימה לאחר כל מילה.
"איני. הולך. לאשר. או לשלול. שום. דבר. בקשר למיניות שלי. כי. אין זה. נוגע לאף אחד… אבל. הוא אח בשבילי. איכס."
דויד, מופתע מעט.
"נגעתי בנקודה רגישה?"
יאני מברך את אביו לשלום והולך למיטתו.
שעה אחרי, הצחוק המתגלגל של גילה נשמע בכל הבית.
"מגיע לך, מניח הנחות."
יאני, קפוא במיטתו.
כי מעליו, במרחק זרוע, ישנה דלת. בחלל החדר.
היא התממשה כשהוא נתן אגרוף באוויר.
מקווה שהאדמה תבלע אותו.
איך לעזאזל אני מעיף את זה?
גרסה (כמעט) סופית
Images made with AI