והרי הודעה שהתקבלה זה עתה.
אירוע גביע בדולח חלקי התרחש ביקום שאינו חלק מהיקומים הנוגעים לנו.
פרטים מיד.
הוא שומע את זה. שריטות. מאחורי דלת שלא יכולה להתקיים.
הוא. לא. יכול. לזוז.
הוא פוער את פיו, מוכן לצרוח.
שאמא'לה ואבא'לה יבואו.
בבקשה.
הדלת נעלמת ברטט.
הוא לא צורח. אחרי נצח, אחרי שניה, השמש מתחילה לצבוע את השמים מחוץ לחלון. הוא הולך ליטול ידיים ולהתפלל שחרית.
⌛️
מאוחר יותר, אב ובן הולכים לבית כנסת. בדרך דויד מלכסן אליו מבט.
"אתה בסדר?"
יאני מכווץ ומרפה אצבעותיו, רוצה לעצור, להסתתר…
בסך הכל כמעט שחררתי מפלצות על העולם. אולי.
אולי אני רק משתגע.
"אני חושב שהיה לי ביעות לילה."
הוא שומע את אביו נאנח, רואה בזווית העין שעל פניו הבעה מורכבת.
אף אחד מהם לא מזכיר שטכנית, אתה לא אמור לזכור את אלו.
אביו מהנהן לבסוף.
"רוצה לדבר על זה?"
הם כבר מגיעים לבית כנסת. אולי אביו ישכח. בתקווה.
יש שקט צלול באוויר. כמה מטרים מהם, ענפים מתנדנדים.
החדר של טליה נראה רגיל לחלוטין ביחס לבני נוער אחרים המתגוררים ברננת העננים, אי מלאכותי המרחף באוויר. מיטה, שולחן כתיבה וכיסא, קישוטים על הקירות וכדורים בצבעים שונים מרחפים סמוך לתקרה…
היא ניגשת לשולחן ליד המיטה, עליה נמצא משטח כסוף. מחווה ידה לעברו ולוקחת כוס משקה תוסס שהמכשור בזה הרגע הגשים עבורה. יושבת על הכסא מול המסך ומבקשת מממשק המכשור להפעיל את המשחק שהיא אוהבת, דמותה במשחק נעה בהתאם למיקוד שלה.
היא רוכנת קדימה בפתאומיות. המשחק שלה נקטע בשל הבזק חדשות. שנשמעות מסתוריות.
והרי ידיעה שהגיעה זה עתה. לפני מספר רגעים נוגעים לעניין, התרחש אירוע גביע בדולח חלקי. פרטים מיד.
היא מפנה את פניה לנקודה שרירותית, מכווננת את הכוונה שלה.
"אבא, מה זה אירוע גביע בדולח? ומה זה אומר אם זה חלקי?"
לידה שער מופיע בחלל, והאבא שאליו התכוונה יוצא אליה ולאחר רגע מתיישב לידה.
הוא מטה ראשו לעברה. טליה מביטה בשערה ורודה שנשרה על כתף החולצה הצהובה שלו. אם רק היה מקשיב לעצותיה לגבי לבוש.
הוא נושם עמוק, אצבעותיו מתופפות על השולחן אותו תכננה והפיקה בגיל חמש.
"ובכן, מדובר בצורה מאוד נדירה של פריחה."
היא מטה מעט את הראש, בגבות מכווצות.
"כשביקום מסוים מופיעה צורה של טלפורטציה?"
הוא מחייך מעט.
"כשביקום הזה יש רק עולם אחד עם חיים, ורק אחד הזנים בעולם הזה נחשב לתבוני."
הגבות שלה מטפסות בהפתעה.
הוא ממשיך.
"הזן במקרה הזה הינו בני אדם, לפחות מספיק קרוב. ו…"
הוא עוצר לרגע, היא מדמיינת שהוא מנסה לוודא שהוא לא מטעה אותה.
"מדובר בפרט יחיד, שאולי או אולי לא, בעל חוש על מציאות כלשהו. ובעצמו עובר את השינוי כל הדרך לרמה של איש שערים או צורה אחרת של מחשל עולמות."
היא ממצמצת לכמה שניות, מנסה לעכל.
"זה בכלל אפשרי?"
הוא מרים גבה.
"כן, זה אפשרי. רק מאוד מאוד לא סביר."
היא מפנה את מבטה חזרה למרקע. תודעתה משתלבת בחזרה עם הממשק.
אביה מצטרף.
"וואו. אנחנו באמת איתרנו דבר כזה."
ההפתעה בהצהרה שלו מרגיעה אותה. זה מבהיר לה שההלם שלה מוצדק.
היא מנידה ראשה, נזכרת במשהו.
"למה הכוונה ב-חלקי?"
אביה חושב לרגע, מגרד ראשו.
"האדם הזה יצר את השער לראשונה, אך לא פתח אותו. השער עצמו היה למקום שלא קיים ביקום שלו."
הו…
המחשבה שלה משודרת אליו.
האישונים שלה מתרחבים כשפרטים נוספים מגיעים מהממשק.
הוא יצר שער לעולם מפלצות?! ובגלל שהוא לא פתח אותו, זה לא התממש למשהו אמיתי…
אביה מניד ראשו. פחות עונה, יותר חושב בעצמו על המשמעות של מה שהם שומעים כרגע.
היא ממשיכה לחזור לעצמה על מה שנאמר להם.
אבל זה היה מספיק דומה לכמה יקומים אמיתיים ומשך את תשומת הלב שלהם.
ההפתעה שלה מעצבת כל חלקיק במחשבות שלה. של שניהם.
הם מנתקים את ערוץ התקשורת של הממשק. טליה מביטה באביה כשהוא מתיישב על הכיסא לידה.
"אבא מה הולך לקרות להם?"
אביה מהרהר.
"החוק די ברור כאן, אם לא יצרנו את היקום האמור, אסור ליצור קשר בשום צורה עם אלו שלא יכולים לעשות זאת בעצמם אלינו. יוצאי הדופן הינם מוגדרים היטב, זה לא אחד מהם. אם השער שלו היה מגיע לאחד היקומים בתחום ההגמוני שלנו, זה היה אפשרי, אבל הוא לא, אז הם מחוץ לתחום שלנו."
טליה נושכת את השפה שלה בתסכול.
”אבא, הם אוכלים בני אנוש ביקומים הללו.”
היא מנסה לא לגלות שום נימה של רגש. להראות שאיננה מגזימה, מדגישה. אלא מתארת עובדות יבשות.
אביה נאנח. הוא פונה לחלון ומביט החוצה.
הכיפה מסביב לרננת העננים, זוהרת קלות כשהרוח עוברת אותה לתוך אזור המגורים של האי. זה לא קורה בדרך כלל. אולי כדאי להתייעץ עם קרטין על כך?
טליה מתנערת כששומעת את אביה מדבר.
”אלא אם באמת יפלשו אליהם, מי מאיתנו שילך אליהם ל… מה, לאמן אותו? יהיה שם לבד, ללא תמיכה, ויאסר אם וכשיחזור.”
היא נושפת. מתעלמת בכוונה מהמתח בלסת, כתפיים, והמחשבות שלו כשהוא אומר זאת.
היא ממלמלת לעצמה.
”אלא אם באמת יפלשו אליהם…”
היא מבינה שמבחינתו עדיף להמתין שהילד פשוט יפתח בעצמו שער כראוי. אבל היא צודקת.
”אבא, אני חושבת שאלך לישון.”
הוא מטה ראשו.
”את מתכוונת ללכת אליהם.”
היא מכווצת שפתיים. ומביטה במסך שמוקרן מולה.
”לא אמרתי זאת.”
הוא מביט לעברה.
”נכון, את לא. אם את מתכוונת ללכת לאנשהו, אל תשכחי להגיד לאבא שלך.”
משחק המילים שלו שם היה גורם לה לחייך בכמעט כל מצב אחר…
”כמובן אבא’לה.”
הוא מרים גבה.
”את מבינה ש-”
היא קוטעת אותו.
”פלישה מצד עולמות אלו תהיה הכרזת מלחמה, למעשה, גם אם לא במפורש."
הוא שואף לרגע.
”אז זה מאוד לא סביר.”
היא ממצמצת לרגע. הכתפיים קופצות מעט.
”בדיוק כמו ילד בן 14 שבתוך שנה, ללא התערבות חיצונית, הופך בעצמו לאיש שערים.”
שניהם מחייכים. חיוכים מאוד מתוחים. רדודים.
גרסה (כמעט) סופית Images made with AI