יאנוס פסעים - ד' - על חבל דק

יאנוס מנסה לצאת מהארון כפותח דלתות, ומגלה שמבחינת חבריו הוא מעולם לא היה בו. וגם שכשאתה פותח דלת, לפעמים אתה יכול לגלות מישהו אחר שמחכה לך.

”למה הפרצוף העקום?”

יאנוס פונה לרביב, כי הלה שאל.

”על מה אתה מדבר?”

קלרה, שיושבת לידם, עונה במקום רביב, שלא מעריך במיוחד.

”דלתות בשבילך זה כמו אור שמש לסופרמן, ועכשיו אתה מתנהג כאילו הן קריפטונייט. פוחד מוות.”

יאנוס מרים את הגבות, קלרה גם, ורביב מחליט להמשיך מאחר וקלרה נראית כאילו היא אמרה לדעתה את הכל.

”את-תה לוקח שאיפה לפני מעבר בדלת כאילו אתה קופץ מעל תהום. וזה כל דלת, אוטובוס, כיתה, ו-”

יאנוס עוצם עיניים, בינתיים רביב נעצר, נרעש מעט. רביב וגם קלרה מרימים גבות. הם מביטים בו כעת במבט נוקב. מתבונן.

יאנוס לוקח שאיפה של יותר מחצי דקה.

”הי’ל’יס’יוט.’’ המשפט יוצא במילה אחת של פחות מחמש שניות.

רביב וקלרה מגניבים מבט אחד לשני מזווית העין.

”מה?” סטריאו.

הוא שואף שוב, הפעם המשפט יוצא באמת משפט.

”היה לי סיוט.”

הוא נראה כמתכוון להמשיך, לפרט, אבל.

”כיתה, למקומות, השיעור עומד להתחיל.”

חלי, המורה לביולוגיה. בצעדים שקטים, עם נעלי ספורט איכותיות, היא מהלכת לתוך הכיתה. כבר מכינה את התיק שלה להנחתו על השולחן ולקרוא את השמות.

הבנים רצו, קלרה כבר במקום, עם הטלפון על השולחן, היישומון של הלימודים כבר בפעולה.

חלי כבר מאחורי השולחן, מחכה לשקט. מישהו, כרגיל בדיוק לפני שכולם משתתקים קורא כרגיל.

”אנחנו כבר בני חמש עשרה. אנחנו לא ילדים.”

אף אחד אפילו לא טרח להרים גבה.

מבטה של חלי סורק את הכיתה, היא מצביעה על יאנוס.

”יאני, בבקשה סכם את נושא השיעור הקודם.

”הנושא היה התפקיד של הריאות ומערכת הנשימה בכללי.-”

היא קוטעת אותו ומצביעה על קלרה.

”הסינוסים מוודאים שאויר שנשאף בחום גוף ונקי ע”י מיקרו שערות.-”

היא קוטעת אותה ופונה להבא, והבא. בכמה דקות, כולם זוכרים את השיעור הקודם כראוי. והיא יודעת מי צריך מעט עזרה.

השיעור מתחיל.

…

אחרי השיעור רביב פונה ליאנוס בזמן שחלי אוספת את החפצים שלה, מסביב שאר התלמידים מתחילים לדבר אלו עם אלו. מחכים למורה הבא.

”נו?” כולל הרמת גבות ועווית בצוואר שאמורה להיות משמעותית.

יאנוס מרים גבה. מחייך מעט, אבל המתח שלו עדיין מאוד גלוי.

”כאן?”

הוא כלכך לא ממהר לדבר על סיוט זה או אחר…

לידם קלרה מתיישבת, עוברת שני כיסאות. קארין שבדיוק קמה, מעקמת את האף. היא לא מתכוונת לוותר על המקום כשהמורה יגיע. אבל פונה בחזרה ליריב ועמליה.

קלרה בינתיים מסיימת לסדר את החצאית ומתמקדת בהם.

”אתה אשכרה מושך יותר תשומת לב לזה."

לא הוא לא!!

לרגע כל השרירים בפניו היו מכווצים בכעס.

”אנ’יחש’פתיש’שתיד’תמפ’ל’צת.”

רביב מטה את הראש בהרהור קל.

”אתה, עשית דלת מפלצתית? או למקום של מפלצות?”

קלרה פונה לרביב, עיניים פעורות.

”אתה הבנת את זה?”

הוא מרים כתף.

”חברים הכי טובים עשר שנים.”

יאנוס לוקח שאיפה. מחזיק. משחרר.

”זה הגיוני לך?”

קלרה מצביעה על רביב, החבר הכי טוב בעולם… הוא נראה חמוץ מעט בזוית הפה לפני שהוא עונה לו.

”יש לך קסם שקשור לדלתות כבר חודשים.”

הוא מטה את פניו למטה מעט, מרים גבות.

”ששמתי לב, יכול להיות שנים.”

יאנוס נאנח.

קלרה מכחכחת בגרון.

”אתה נראה כרגע כמו אמא שלי אחרי שאנחנו חוזרים מסבתא אחרי ליל הסדר. אתה יודע, מאוכזבת והמומה…”

ועם התמונה הנפשית הזאת…

הוא שם לב שהידיים שלה רועדות, כאילו היא רוצה לנחם אותו. ולא בטוחה אם אפשר. בסוף מקבלת את זה שהוא שומר נגיעה ולא יעריך זאת.

בסוף היא מזיזה אותן באויר בסביבה של הבטן שלו. את זה הוא מעריך.

המילים שלה עוזרות הרבה יותר.

”אף אחד לא חושב שאתה עושה עבודה זרה או משהו. גם אתה לא צריך לחשוב כך.”

”אני…”

הוא פונה מהם, מולם קארין ושאר קבוצת הפרויקט שלה מדברים על הסיכום שלהם. הוא נותן אגרוף לאוויר, וכמו בזמנו… רטט עובר באוויר, ודלת מתממשת.

הוא מביט בקלרה. היא פותחת את הפה. סוגרת ו…

”אני צריכה להיות המומה. אני המומה מזה שזה,” היא מחווה עם היד בסביבות הדלת בדיוק התממשה.

”לא באמת מפתיע אותי.”

הוא פונה לרביב שבעצמו מהנהן. חיוך מעט המום על הפנים.

הכיתה אפילו לא השתתקה.

בפה סגור הלשון שלו עוברת על השיניים. כמה פעמים. הראש משנה תנוחה. האצבעות מתמתחות.

”אני יכולה לפתוח את הדלת?”

הוא מסיט את הגו הצידה כדי לראות את קארין ולענות לה.

”כן.” הוא מביט בשניים לידו,”אתם לא ביקשתם.”

קארין הולכת את כמה הצעדים הדרושים כדי לנווט לידו ומושיטה את היד לידית.

זה…

”החדר שלך?” רביב לא באמת שואל רק… תמה מעט.

הוא רוצה להרים גבות.

”לאן אני אמור לפתוח, ארץ הפלאות?”

מבעד לדלת הפתוחה. בחדרו של יאנוס. הם רואים מולם דלת. מתממשת. ונפתחת.

…

טליה מסובה לשולחן ארוחת הבוקר עם המשפחה. אבא ואבא הכינו ארוחה נהדרת. העוגה. העוגה נהדרת. דאריון הקטן לא שם לב לאיזו… אווירה יש בחדר. הוא עסוק בחתיכה השלישית שלו. המערכות מנקות אותו בכל פעם שהוא עולה לאוויר.

אבא ריק מגיש לה את החתיכה השנייה שלה.

”אבא שלך אמר לי שאתמול היה מבזק חדשות שריגש אותך.”

דאריון בולע ביס ופוער עיניים.

”על מה זה היה?”

היא פונה אליו, בלב היא מבקשת מהמערכות עוד כוס שוקו. לידה הכוס מתממשת. בדיוק כפי שרצתה. בלי מרשמלו, הרבה קצפת.

”כמעט הצטרף לעל יקום עולם חדש.”

הילד המום. מאושר, עולות לו דמעות, הפה ועיניים לא בדיוק מחליטים לחייך. עד שכן.

”זה היה ילד בעולם אנושי. ביקום של רק כוכב לכת אחד עם חיים, ורק בני אדם כתבוניים. הוא כמעט השלים את התהליך.”

דאריון שואף, והיא ממשיכה. מוציאה מעט אוויר מהשמחה שלו.

”השער שהוא כמעט פתח יצר אות לעולמות של הלארו ודומיהם.”

דאריון מחוויר, השפתיים קו דק וחיוור. טליה מפנה את פניה הצידה לרגע. האם הוא יבכה? היא לא התכוונה לדבר כזה. אך זאת המציאות.

הוא מהנהן, העיניים מפוקסות לא מפוקסות, הוא מתקשר לבטח עם המערכות בעצמו.

”אמרת ילד, כן? עולם אנושי?”

פינת הפה שלה קופצת מעט, היא מהנהנת.

אבא מארק מלטף את הכתף שלו. הוא מנסה מעט לשחרר מהלחץ של בנו.

”אם הלארו או דומיהם יתקפו אותם עכשיו, זאת תהיה הכרזת מלחמה עם המציאויות האנושיות ובעלי בריתנו.”

דאריון מהנהן, לא משוכנע. אבל אינו מצליח, לא בעצמו, או דרך המידע מהמערכות, לחשוב על פעולה טובה יותר…

כמובן, הוא קצת מעבר לפעוט. למה שילד קטן יוכל. היא גדולה.

הם כולם שמו את הנושא בצד וחזרו לארוחה. עד שהמערכות הודיעו על חדשות.

היקום ההוא בדיוק נפתח לעל יקום.

אבא ואבא חלקו מבט, ואז התמקדו בה.

”אם את הולכת לעשות זאת. אז עכשיו. את כבר לא תיענשי בשלב הזה.”

את המשפט האחרון הם כבר אמרו בעיקר לעצמם. היא כבר ביקשה דלת. שכבר החלה להיסגר אחריה.

---

Avenue image by Peter H from Pixabay

Kid and door, bedroom images by Bing image creator