יאנוס מנסה לצאת מהארון כפותח שערים, ומגלה שמבחינת חבריו הוא מעולם לא היה בו. וגם, שכשאתה פותח דלת, לפעמים אתה יכול לגלות מישהו אחר שמחכה לך.
”למה הפרצוף העקום?”
רביב שואל, נשען לאחור על הקיר, רגליים מפוסקות בהיכון, מכווצות לייצוב, ידיו משולבות.
יאני מפנה ראשו לעבר רביב.
”על מה אתה מדבר?”
קלרה, שעומדת לידם סמוך לדלת הכיתה, עונה במקום רביב, שלא מאריך במיוחד. הקול שלה נשמע רגוע.
”דלתות בשבילך זה כמו אור שמש לסופרמן, ועכשיו אתה מתנהג כאילו הן קריפטונייט. פחד מוות.”
יאני מרים את הגבות, קלרה גם, ורביב מחליט להמשיך מאחר וקלרה נראית כאילו היא אמרה לדעתה את הכל.
”את-תה לוקח שאיפה לפני מעבר בדלת כאילו אתה קופץ מעל תהום. וזה כל דלת, אוטובוס, כיתה, ו-”
הוא מפריד את ידיו, מניח אותן בצידי גופו. רק אצבעות ידו מתופפות קלות על ירכו.
יאני עוצם עיניים. רביב וגם קלרה מרימים גבות. הם מביטים בו כעת במבט נוקב. מתבונן.
הוא לוקח שאיפה של יותר מחצי דקה.
”הי’ל’יס’יוט.’’
המשפט יוצא במילה אחת של פחות מחמש שניות.
רביב וקלרה מגניבים מבט אחד לשני מזווית העין.
”מה?”
סטריאו.
יאני שואף שוב, מישיר מבט לעברם. נושם לאחר כל מילה.
”היה. לי. סיוט.”
הוא נראה כמתכוון להמשיך, לפרט, אבל.
”כיתה, למקומות, השיעור עומד להתחיל.”
חלי, המורה לביולוגיה. בצעדים שקטים, עם נעלי ספורט איכותיות, היא מהלכת לתוך הכיתה. כבר מכינה את התיק שלה להנחתו על השולחן ולקרוא את השמות.
הם רצים עם השאר למקומות. מניחים את הניידים על השולחן, יישומון הלימודים כבר בפעולה.
חלי המורה כבר מאחורי השולחן, מחכה לשקט.
מישהו, כרגיל, נושא קולו בדיוק לפני שכולם משתתקים.
”אנחנו כבר בני חמש עשרה. אנחנו לא ילדים.”
אף אחד אפילו לא טורח להרים גבה.
מבטה של חלי סורק את הכיתה, היא מצביעה על יאני.
”יאני, בבקשה סכם את נושא השיעור הקודם."
”הנושא היה התפקיד של הריאות ומערכת הנשימה בכללי.-”
היא קוטעת אותו ומצביעה על קלרה.
”הסינוסים מוודאים שאוויר שנשאף בחום גוף ונקי ע”י מיקרו שערות.-”
היא קוטעת אותה ופונה להבא, והבא. בכמה דקות, כולם זוכרים את השיעור הקודם כראוי. והיא יודעת מי צריך מעט עזרה.
השיעור מתחיל.
⌛️
בהפסקה רביב פונה ליאני בזמן שחלי אוספת את החפצים שלה, מסביב שאר התלמידים מתחילים לדבר אלו עם אלו. מחכים למורה הבא.
”נו?” כולל הרמת גבות ועווית בצוואר שאמורה להיות משמעותית.
יאני מרים גבה. מחייך מעט, אבל המתח שלו עדיין מאוד גלוי.
”כאן?”
הוא כל-כך לא ממהר לדבר על סיוט זה או אחר…
לידם קלרה מתיישבת. קארין שבדיוק קמה, מעקמת את האף. היא לא מתכוונת לוותר על המקום כשהמורה תגיע. אבל פונה בחזרה ליריב ועמליה.
קלרה בינתיים מסיימת לסדר את החצאית ומתמקדת בהם.
”אתה אשכרה מושך יותר תשומת לב לזה."
לא! אני לא!!
לרגע כל השרירים בפניו היו מכווצים בכעס.
”אנ’יחש’פתיש’שתיד’תמפ’ל’צת.”
רביב מטה את הראש בהרהור קל.
”אתה, עשית דלת מפלצתית? או למקום של מפלצות?”
קלרה פונה לרביב, עיניה פעורות.
”אתה הבנת את זה?”
הוא מרים כתף.
”חברים הכי טובים כבר עשר שנים.”
היא מושכת את הראש וצוואר לאחור.
"קודם לא הבנת."
שפתיו מכווצות לרגע.
"כי אני צריך להיות מוכן."
יאני לוקח שאיפה. מחזיק. משחרר.
”האירע כדבר הזה?”
קלרה טופחת על כתפו של רביב, החבר הכי טוב בעולם… היא מטה את הראש בכיוון של יאני.
הוא נראה חמוץ מעט בזוית הפה לפני שעונה לו.
”יש לך קסם שקשור לדלתות כבר חודשים.”
מטה את פניו מעט הצידה, מכווץ גבות.
”ששמתי לב. יכול להיות שנים.”
יאני נאנח.
קלרה מכחכחת בגרון.
”אתה נראה כרגע כמו אמא שלי אחרי שאנחנו חוזרים מסבתא אחרי ליל הסדר. אתה יודע, מאוכזבת והמומה…”
ועם התמונה הנפשית הזאת…
הוא שם לב שהידיים שלה רועדות, כאילו היא רוצה לנחם אותו. ולא בטוחה אם אפשר. בסוף היא מקבלת את זה שהוא שומר נגיעה ולא יעריך זאת.
היא מזיזה אותן באויר בסביבה של כתפיו. את זה הוא מעריך. המילים שלה עוזרות הרבה יותר.
”אף אחד לא חושב שאתה עושה עבודה זרה או משהו. גם אתה לא צריך לחשוב כך.”
”אני…”
הוא פונה מהם, שואף אוויר, מסמיק…
לידם קארין ושאר קבוצת הפרויקט שלה מדברים על הסיכום שלהם. ראשים מורכנים, מקלידים בקובץ המשותף שלהם ומתלחשים. קארין שולחת אליו מבט כל כמה שניות.
ו… יאני קם מקומו, נותן אגרוף לפנים, וכמו בזמנו…
רטט עובר באוויר, ודלת מתממשת מולם.
חבריו נעמדים סביבו. שאר חברי הכיתה מביטים לרגע וחוזרים לענייניהם.
הוא מביט בקלרה. לסתה נשמטת. לאחר רגע…
”אני צריכה להיות המומה. אני המומה מכך שזה,”
היא מחווה עם היד בסביבות הדלת שבדיוק התממשה.
”לא באמת מפתיע אותי.”
הוא פונה לרביב שבעצמו מטה ראשו. חיוך מעט המום על הפנים.
בפה סגור הלשון שלו עוברת על השיניים. מספר פעמים. ראשו משנה תנוחה. אצבעותיו מתמתחות.
”אני יכולה לפתוח את הדלת?”
יאני מסיט מבטו לעבר קארין.
”כן.”
הוא מביט ברביב וקלרה, ”אתם לא ביקשתם.”
קארין מנווטת את מעט הצעדים הדרושים ופותחת את הדלת.
"זה…
החדר שלך?”
רביב לא באמת שואל רק… תמה מעט.
יאני רוצה להרים גבות.
”לאן אני אמור לפתוח, ארץ עוץ?”
"אתה יכול?"
קלרה מרימה אצבע, גבות מורמות מעל לעיניים מצומצמות.
"אין לי מושג…"
יאני ממלמל, מטה ראשו.
עם המזל שלי, עוד אפגוש את איוב…
הכיתה לפתע משתתקת לחלוטין.
מבעד לדלת הפתוחה. בחדרו של יאני. הם רואים מולם דלת.
מתממשת. ונפתחת.
⌛️
טליה מסובה לשולחן ארוחת הבוקר עם המשפחה. היא עדיין לא התרגלה לעיצוב שאבא ריק בחר היום לחדר האוכל.
הוא באמת הציב שולחן מעץ אלון ולצידו כיסאות פלסטיק שקופים?
מתי הם כבר יקשיבו לעצות שלי?
היא מביטה לעברו ולעבר אבא מארק, מתנדנדת בין לעוות פרצופה בגלל החולצה הפרחונית שאבא מארק לובש, לבין להסמיק כיוון שהם מביטים בה בגבה מורמת. היא מוודאת עם הממשק שהמחשבות שלה לא תדלופנה שוב.
אבא ואבא הכינו ארוחה נהדרת. העוגה... העוגה נהדרת. דאריון הקטן לא שם לב איזו… אווירה יש בחדר. הוא עסוק בחתיכה השלישית שלו. המכשור מנקה אותו בכל פעם שהוא 'עולה לאוויר'.
אבא ריק מגיש לה את החתיכה השנייה שלה. גבה מורמת, אבל עיניו נראות מחייכות.”אבא שלך אמר לי שאתמול היה מבזק חדשות שריגש אותך.”
דאריון בולע ביס ופוער עיניים.
”על מה זה היה?”
היא פונה אליו, בלב היא מבקשת מהממשק עוד כוס שוקו. לידה הכוס מתממשת. בדיוק כפי שרצתה. בלי מרשמלו, הרבה קצפת.
”כמעט הצטרף לעל יקום עולם חדש.”
הילד המום. מאושר, עולות לו דמעות, הפה ועיניים לא בדיוק מחליטים לחייך. עד שכן.
”זה היה ילד בעולם אנושי. ביקום של רק כוכב לכת אחד עם חיים, ורק בני אדם כתבוניים. הוא כמעט השלים את התהליך.”
דאריון שואף, והיא ממשיכה. מוציאה מעט אוויר מהשמחה שלו.
”הוא יצר שער לעולם של מפלצות אבל לא פתח אותו. זה יצר אות לעולמות של הלארו ודומיהם.”
דאריון מחוויר, השפתיים קו דק וחיוור. טליה מפנה את פניה הצידה לרגע. האם הוא יבכה? היא לא התכוונה לדבר כזה. אך זאת המציאות.
אבא ואבא מביטים בטליה בזעף ונאנחים. הם יצטרכו להרגיע את דאריון. ולנתק אותו בלילה מהממשק, ליתר ביטחון.
הוא מטה ראשו, עיניו דומעות.
”אמרת ילד, כן? עולם אנושי?”
פינת הפה שלה קופצת מעט, היא מהנהנת.
אבא מארק מלטף את הכתף שלו, מנסה מעט לשחרר מהלחץ של בנו.
”אם הלארו או דומיהם יתקפו אותם עכשיו, זאת תהיה הכרזת מלחמה עם המציאויות האנושיות ובעלי בריתנו.”
דאריון מטה ראשו, לא משוכנע. אבל אינו מצליח, לא בעצמו, או דרך המידע מהממשק, לחשוב על פעולה טובה יותר…
כמובן, הוא קצת מעבר לפעוט. למה שילד קטן יוכל. אני גדולה.
הם כולם שמים את הנושא בצד וחוזרים לארוחה. עד שהממשק מודיע על חדשות.
היקום ההוא בדיוק נפתח לעל יקום.
אבא ואבא חולקים מבט, ואז מתמקדים בה.
”אם את הולכת לעשות זאת. אז עכשיו. את כבר לא תיענשי בשלב הזה.”
את המשפט האחרון הם כבר אומרים בעיקר לעצמם.
היא כבר ביקשה שער. שכבר החל להיסגר אחריה.
גרסה (כמעט) סופית Image made with AI