הטקסטים המופיעים באתר אינם הנוסח הסופי. אתם מוזמנים להירשם ולהגיב -

תגובותיכם מסייעות לנו בתהליך העריכה, ותופיעו ברשימת התודות כשהספר יצא לאור.

אין שום קשר בין האנשים המופיעים בתמונות לבין הטקסטים עצמם.

 

רב מיקום - ראיון עבודה

עודכן ב: אפר 17


בית ספר.


חדר ענק, מעץ. לכל תלמיד יש מסך. ויש מסך ענק מאחורי המורה. אשה... צעירה? שיער שטני, משקפיים.

מרגיש מאוד תחפושת.


הכיתה... מאוד מגוונת. אורן הביט הצידה. לצידו אחותו הקטנה, צעירה בשנתיים... ושניהם התינוקות בכיתה.


לא נוח.


אורליוס, בן עשרים!!! בדיוק שאל את המורה על זה.


היא ענתה.

"אני יודעת, ילדים קטנים יקלטו את התמצית מהר יותר, אך הפיתוח יהיה יותר קל לבני גילך."

הוא לא אהב את הטון שלה.


ואז היא המשיכה.

"באמת לאמיתה, גם בתור טכנאי מעבר בלבד, השינוי הרוחני שתצטרכו לעבור גדול יותר מאשר כל חייכם עד עכשיו.

גם אם כל החיים הללו היו דחוסים לשנה אחת."


זה השתיק אותם. למרות שאורן לא האמין.


אחרי הנאום היא נתנה להם לקרוא. ולהקריא.

המון סיפורים.

הרעיון ללמוד את הדפוס. שתיים עוד שתיים ארבע.


היקום בנוי משנים עשר מימדים.


אחד הוא חשבון/הגיון.

אחר הוא מיקום יחסי/ גבולות.

והם משתמשים במימדים האלה עם פוטנציאל קוואנטי/מנתח/ כוח נשמה/רצון.


כל המילים הללו לא באמת נכונות. אבל הבהירו להם שזה הכי קרוב שיוכלו להבין.


בשיעורים הבאים;

"אתם תתחילו ללמוד שיגור בסיסי עם המתמרים שלכם.


לאחר מכן, רב מיקומיות,

אכלוס כמה מקומות בו זמנית.


לא, לא שכפול. זה העצמה."


אורליוס התלונן כל עשר הדקות הראשונות. עד ששקע בסיפורים.

הם היו כל-כך...

מזמינים.


היום.


המכונית נסעה במהירות המרבית המותרת.

אורן היה כל-כך מתוח. הוא שכח מהחטיף החצי אכול ביד שלו.


זוי יושבת לידו. מנסה כמיטב יכולתה. להרגיע, לעזור…


"אל תדאג, זה בכיס. אתה עשית דברים כאלה עוד מלפני שסיימנו בית ספר."


הוא הישיר אליה מבט.

"כיס של מי."

...

תאורת ניאון, השולחן מעט נוטה לחום בהשוואה לשפתון האודם של המראיינת.


אורן יושב מולה.

קשה להתרכז במשהו מלבדה. החלון מאחוריו, כל מה שהוא רואה זה הקיר הלבן מאחוריה. אפילו פגמים בצבע הוא לא רואה.


עופרה רוט, מנהלת שירותי תוכן.

נשענת קדימה, השולחן החום-אדמדם ברובו אינו מוסתר. מסודר, יעיל, להפליא.


"כן, מר אריס, אני רואה ש…"


___

באותו זמן,

אורן גם ישב בבית קפה עם אחותו,


"נו, איך הולך לך?"


אצבעות נוקשות על הכוס שלו. אחרי לגימה.

"לא טוב זוי, היא לא מוכנה להאמין שאני מסוגל לעבוד כמו שקורות החיים שלי מציגים."


זוי מתגשמת בנוסף ליד השולחן עם מפית מהבית.

מפית שתואמת מושלם את השולחן.

לבן עם פסים כחולים בשוליים.


קנאה זה רגש מכוער.


מנקה את הקפה ששפכה על עצמה.


עם כל שפשוף, הזוי היושבת..

"אבל אתה כתבת שאתה רב מיקומי שם.. לא?"


הוא מודע שכמה אנשים בשולחן ליד נעשים דרוכים.


"היא חושבת שזה כוזבות."

"'רוצה שאצטרף? או למה לא?..."


"עוד לא החלמתי מהשבץ."


זוי נושפת אויר. נרפית. התלהבות כלשהי נודמת.


לפני שהיא מספיקה להגיב, הוא ממשיך.

"נזכרתי בבית ספר"


היא מהרהרת.

"טכנאי שיגור? או אחרי?"


"טכנאים…"


זוי מנגבת חובקת אותו, מטרתה ביטחון.


כשהפה ליד האוזן שלו היא שואלת.

שוב.


"כמה זמן עבר?"


הפעם הוא לא התחמק. יד שמאל משחקת עם קצה דופן ספל הקפה שלו.

"שנתיים."


היא נעלמת.

"כמה פעמים השתמשת בטיפולים?"

ההתגשמות היושבת ממשיכה.


בולע רוק, נשען לאחור, ראש אחורה.

כי לעצום עיניים ולהסיט את הראש זה לא תמיד מספיק...


"אין לי כסף לרשת מהדהדת. אני בקושי יכולתי לשלוח התגשמות במטוס."


עכשיו זוי מממשת עוד התגשמות, והביאה לו כוס קפה. עם העוגיות של סבא.


היושבת מולו... עצבנית ועצובה בבת אחת.

"אני אי פעם גרמתי לך להרגיש שאתה חייב לי משהו על דברים שאני עושה בשבילך?"


"לא."


הצוואר והכתפיים שלו מתכווצים חליפות כמה פעמים.


לידם אנשים אוכלים. בכוונה רבה לא מקשיבים.


"למה אתה לא נותן לי לעזור."

המילים היו רכות, ניתן לומר, נואשות.


נשען קדימה.

"את עוזרת המון."


אחותו לא נראית מתרשמת.

"להקדיש שתיים שלוש התגשמויות לשיחות איתך מרגיש יותר כמו להשוויץ. אני בקושי רואה שיפור מזה."


וויכוח ישן.

"אני לא יכול לתת לך לקחת שתי התגשמויות למאדים."


בעיניים מצומצמות זוי שאלה בחזרה.

"אתה חושב שזה יקרע אותך או משהו?"


היא נשענה לאחור, רואה את העיניים העצומות שלו... רועדות.


"אני לא יכול לאחוז בהם.

מה אם?"


"אתה אח שלי, ואני לא פסיכית."

קצת פגועה.

יום אחרי, ניו-יורק. עם אחת ההתגשמות של אורן.


יום עבודה. 'פיצה למלכה'


הוא מנקה את המקום, את השירותים…


והיום מתחיל, הוא מהיר. אבל לא משגר.


הפיצות שלו מהמצוינות. והוא מדויק.


אבל מנקה בכלים וכפפות. לא הוקוס פוקוס.


רונה, המנהלת. יש לה לב טוב, הוא אומר לעצמו. וחוזר ואומר. היא לקחה אותו לעבודה כשאף אחד אחד לא היה מוכן.


הוא יוצא באופנוע למשלוח.

אותה מילה כמו בזמנים אחרים, אבל המכשיר הזה בעל דמיון קל ביותר. הוא עף. הוא מתגעגע ללעוף.


הוא אוהב את המשלוחים. אף אחד לא יודע שהוא אמור להיות-