נתקעת? הנה מילון מונחים
מתוך "רב מיקום"
בית ספר.
חדר ענק, מעץ. לכל תלמיד יש מסך. ויש מסך ענק מאחורי המורה. אשה... צעירה? שיער שטני, משקפיים.
מרגיש מאוד תחפושת.
הכיתה... מאוד מגוונת. אורן הביט הצידה. לצידו אחותו הקטנה, צעירה בשנתיים... ושניהם התינוקות בכיתה.
לא נוח.
אורליוס, בן עשרים!!! בדיוק שאל את המורה על זה.
היא ענתה.
"אני יודעת, ילדים קטנים יקלטו את התמצית מהר יותר, אך הפיתוח יהיה יותר קל לבני גילך."
הוא לא אהב את הטון שלה.
ואז היא המשיכה.
"באמת לאמיתה, גם בתור טכנאי מעבר בלבד, השינוי הרוחני שתצטרכו לעבור גדול יותר מאשר כל חייכם עד עכשיו.
גם אם כל החיים הללו היו דחוסים לשנה אחת."
זה השתיק אותם. למרות שאורן לא האמין.
אחרי הנאום היא נתנה להם לקרוא. ולהקריא.
המון סיפורים.
הרעיון ללמוד את הדפוס. שתיים עוד שתיים ארבע.
היקום בנוי משנים עשר מימדים.
אחד הוא חשבון/הגיון.
אחר הוא מיקום יחסי/ גבולות.
והם משתמשים במימדים האלה עם פוטנציאל קוואנטי/מנתח/ כוח נשמה/רצון.
כל המילים הללו לא באמת נכונות. אבל הבהירו להם שזה הכי קרוב שיוכלו להבין.
בשיעורים הבאים;
"אתם תתחילו ללמוד שיגור בסיסי עם המתמרים שלכם.
לאחר מכן, רב מיקומיות,
אכלוס כמה מקומות בו זמנית.
לא, לא שכפול. זה העצמה."
אורליוס התלונן כל עשר הדקות הראשונות. עד ששקע בסיפורים.
הם היו כל-כך...
מזמינים.
…
היום.
המכונית נסעה במהירות המרבית המותרת.
אורן היה כל-כך מתוח. הוא שכח מהחטיף החצי אכול ביד שלו.
זוי יושבת לידו. מנסה כמיטב יכולתה. להרגיע, לעזור…
"אל תדאג, זה בכיס. אתה עשית דברים כאלה עוד מלפני שסיימנו בית ספר."
הוא הישיר אליה מבט.
"כיס של מי."
...
תאורת ניאון, השולחן מעט נוטה לחום בהשוואה לשפתון האודם של המראיינת.
אורן יושב מולה.
קשה להתרכז במשהו מלבדה. החלון מאחוריו, כל מה שהוא רואה זה הקיר הלבן מאחוריה. אפילו פגמים בצבע הוא לא רואה.
עופרה רוט, מנהלת שירותי תוכן.
נשענת קדימה, השולחן החום-אדמדם ברובו אינו מוסתר. מסודר, יעיל, להפליא.
"כן, מר אריס, אני רואה ש…"
___
באותו זמן,
אורן גם ישב בבית קפה עם אחותו,
"נו, איך הולך לך?"
אצבעות נוקשות על הכוס שלו. אחרי לגימה.
"לא טוב זוי, היא לא מוכנה להאמין שאני מסוגל לעבוד כמו שקורות החיים שלי מציגים."
זוי מתגשמת בנוסף ליד השולחן עם מפית מהבית.
מפית שתואמת מושלם את השולחן.
לבן עם פסים כחולים בשוליים.
קנאה זה רגש מכוער.
מנקה את הקפה ששפכה על עצמה.
עם כל שפשוף, הזוי היושבת..
"אבל אתה כתבת שאתה רב מיקומי שם.. לא?"
הוא מודע שכמה אנשים בשולחן ליד נעשים דרוכים.
"היא חושבת שזה כוזבות."
"'רוצה שאצטרף? או למה לא?..."
"עוד לא החלמתי מהשבץ."
זוי נושפת אויר. נרפית. התלהבות כלשהי נודמת.
לפני שהיא מספיקה להגיב, הוא ממשיך.
"נזכרתי בבית ספר"
היא מהרהרת.
"טכנאי שיגור? או אחרי?"
"טכנאים…"
זוי מנגבת חובקת אותו, מטרתה ביטחון.
כשהפה ליד האוזן שלו היא שואלת.
שוב.
"כמה זמן עבר?"
הפעם הוא לא התחמק. יד שמאל משחקת עם קצה דופן ספל הקפה שלו.
"שנתיים."
היא נעלמת.
"כמה פעמים השתמשת בטיפולים?"
ההתגשמות היושבת ממשיכה.
בולע רוק, נשען לאחור, ראש אחורה.
כי לעצום עיניים ולהסיט את הראש זה לא תמיד מספיק...
"אין לי כסף לרשת מהדהדת. אני בקושי יכולתי לשלוח התגשמות במטוס."
עכשיו זוי מממשת עוד התגשמות, והביאה לו כוס קפה. עם העוגיות של סבא.
היושבת מולו... עצבנית ועצובה בבת אחת.
"אני אי פעם גרמתי לך להרגיש שאתה חייב לי משהו על דברים שאני עושה בשבילך?"
"לא."
הצוואר והכתפיים שלו מתכווצים חליפות כמה פעמים.
לידם אנשים אוכלים. בכוונה רבה לא מקשיבים.
"למה אתה לא נותן לי לעזור."
המילים היו רכות, ניתן לומר, נואשות.
נשען קדימה.
"את עוזרת המון."
אחותו לא נראית מתרשמת.
"להקדיש שתיים שלוש התגשמויות לשיחות איתך מרגיש יותר כמו להשוויץ. אני בקושי רואה שיפור מזה."
וויכוח ישן.
"אני לא יכול לתת לך לקחת שתי התגשמויות למאדים."
בעיניים מצומצמות זוי שאלה בחזרה.
"אתה חושב שזה יקרע אותך או משהו?"
היא נשענה לאחור, רואה את העיניים העצומות שלו... רועדות.
"אני לא יכול לאחוז בהם.
מה אם?"
"אתה אח שלי, ואני לא פסיכית."
קצת פגועה.
…
יום אחרי, ניו-יורק. עם אחת ההתגשמות של אורן.
יום עבודה. 'פיצה למלכה'
הוא מנקה את המקום, את השירותים…
והיום מתחיל, הוא מהיר. אבל לא משגר.
הפיצות שלו מהמצוינות. והוא מדויק.
אבל מנקה בכלים וכפפות. לא הוקוס פוקוס.
רונה, המנהלת. יש לה לב טוב, הוא אומר לעצמו. וחוזר ואומר. היא לקחה אותו לעבודה כשאף אחד אחד לא היה מוכן.
הוא יוצא באופנוע למשלוח.
אותה מילה כמו בזמנים אחרים, אבל המכשיר הזה בעל דמיון קל ביותר. הוא עף. הוא מתגעגע ללעוף.
הוא אוהב את המשלוחים. אף אחד לא יודע שהוא אמור להיות-
והתשרים מצוינים.
האחרים בסניף, הוא לא כזה נדיב כמו במקרה של רונה.
אבל יש חשבונות. ופיות להאכיל.
והכסף מספיק. הוא משקיע קצת.
גוף אחר שלו מדבר עם זוי כל יום.
החיים סבבה.
…
סוף יום העבודה
אורן שבאמריקה חזר עכשיו מהעבודה.
זה בהתחלה לא היה מכניס מספיק כדי לפרנס חמישה גופים. אבל כעת הוא יכל אפילו ללכת עם חברים לבית קפה.
עוגה וקפה, בג'וס פראנדס. הוא מחכה לאלו כבר מאמצע המשמרת. אלן ולינקה כבר מחכים.
…
בזמן שהוא נמצא במשלוח השישי שלו להיום.
המנהלת וורן שמעה דפיקה בדלת.
"ממתי אתם מבקשים רשות?"
לחדר נכנסה אשה צעירה. מוכרת.
"הי, את מעסיקה את אח שלי, ואני צריכה לקחת אותו לחופשה."
"מי" היא היתה רצינית לחלוטין. היא לא זכרה שום אחות של מישהו.
"אורן אריס, אני זוי."
פתאום היא היתה, גם מולה, מושיטה יד ללחיצה.
…
כשאורן של אמריקה הגיע הביתה.
אחרי המנעול החמישי הוא מצא בבית את זוי.
"הגוף הזה דווקא? אני מספק מכאן את מרבית ההכנסה שלנו."
זוי הרימה מבט. גוף? שלנו?!
"... אני מניח שיש מצב שזה הגיע לנקודה שזה בעיקר בראש שלי."
הוא חש מתח, שינה תנוחה.
"ועכשיו אני אשחרר את הראש שלך.
נתתי לבוס שלך התגשמות שלי. הכסף עדיין יגיע אליך. חוץ מהכסף של ארוחת הצהריים."
"איך רונה..?" היא מאמינה עכשיו?! הוא מתקשה להאמין בעצמו.
"רונה וורן אוהבת את המחשבה שיעבוד במטבח שלה רב-מיקומי. אפילו אם זו רק התגשמות אחת."
המילים שלה, והנימה, נוקבות -
"נראה לי שהעבודה תחכה לך..."
הוא נראה... מצוברח, עצבני, בעל תעוזה
לא בטוח חיובית.
"את חייבת להגיד את זה כך?"
זו לא אשמתו!!
החיוך שלה היה פריך. שביר, כמו בקבוק מלא ציאניד.
"כמו מה?
איך בדיוק אתה מצפה שאגיב? כשמסתבר שבמשך שלוש שנים אתה מושך- אתה מושך אותי באף?!"
חושים שכמעט שכח מהם, הראו לו את הכוח שלה, אמנם השתדלה שלא, אך הכוח שלה מילא את הדירה. ההבדל מה-... גופים… האחרים שלו היה ברור. אבל ברור שאין לו זמן לזה.
הוא נבהל, בטח נראה לעין שלא חשב שיש לה מה לומר.
"ל-למה את מתכוונת?"
…
זוי לא התכוונה לוותר לו.
היא שאפה אוויר. נשפה אותו מ'גוף אחר' שאפה משם, ונשפה פה.
"לפני שלוש שנים היה השבץ שלך. הפעם האחרונה שעשית משהו בעניין היתה לפני שנתיים."
עוד שאיפה. בכמה התגשמויות.
את הכל הוציאה בהתגשמות הזאת.
הסערה ששחררה היממה אותו.
הוא לא העז להוציא מילה נוספת. בינתיים.
"כל הזמן הזה.."
רועדת מזעם.
"אני מזנת תשומי כאן כדי לנסות לעזור לך, כמו ליצנית..."
הפה שלה רעד, דק, חיוור.
"ואתה מנסה למות לי מול העיניים."
וכול הזמן הזה, הוא מנסה להצטנף.
להיעלם.
לא להיות ב-
התגשמות הזאת.
היא מצמצה.
היא 'תפשה'... הוא ניסה להעביר את מרכז המודעות שלו הרחק מכאן.
להיות 'בגופים האחרים'.
ואיחד את עצמו.
"נראה שאני צריכה להיות כלבה אליך יותר פעמים"
בשינוי מיקום לא מהראש.
על הרגליים.
רגל אחר רגל.
היא הגיעה אליו. וחיבקה.
"אתה יכול?"
"לא,
אבל יש אחידות. אני
עדיין צריך
אותך."
"באמת"
כבר לא מחבקת. הדמעות מרגש חלפו.
וכן. חושדת.
"תתפשי דרכי"
והיא התבוננה אל השילוב בין הגופים שלו,
החוש/כלי
שהנו היכולת להתמקם ביותר ממקום אחד ולעבור לאחר.
וראתה.. תפשה..
ונאנחה.
"קח" היא הוציאה מהכיס טבעת.
...
חצי דקה מאוחר יותר. כשענד את הטבעת.
מאדים.
בבית של זוי ואחיה. שלא היה בו מזה שלוש שנים.
בסלון. הספות עכשיו עור שחור מזויף. תשב יותר משניה ותאבד עור משלך.
אורן הביט בטבעת על היד שלו.
"זה כמו טבעת נישואין"
היא הרימה גבה. לוגמת מהתה שלה.
"נראה יותר כמו טבעת בתוך הברז."
אורן זעף.
"התכוונתי לאצבע."
"כך או אחרת, רשת מהדהדת לא צריכה להיראות קסומי."
היא הרימה גבה. מתיישבת לידו.
"רק לחזק את חוש תפישת המיקום שלך.
ושריריו."
…
הם באותו זמן, גם עדיין בניו יורק.
"בוא, נלך לארוחה שלך."
החברים שלו יהיו, המומים.
...
אלן... מנומס.
לינקה…
"אני מבינה שאת יכולת להגיע ללא שום הוצאה כספית."
זוי מעט... מופתעת.
היא לוקחת עוד כפית גלידה.
"כן, וביקרתי אותו כל יום. עלי להזכיר שוב שהייתי תחת הרושם שאחי מחלים?"
"מחלים מהנטישה של משפחתו?"
"וואו, לינקה." אלן אומר, לא ברור למה הוא מתכוון עם זה.
הוא בבירור המום.
הם היחידים כרגע בבית הקפה.
"אני בחיים לא ראיתי אותך מתנהגת בפחות רגישות. או בורות. הם רב מיקומים. אורן הוא לא רב מיקומי לשעבר."
לינקה מורידה את מבטה. הוא לא מאיט את הדיבור.
"הוא רב מיקומי נכה. וגוסס.
זוי כאן עושה הכל כדי להציל את אח שלה."
לינקה עשתה רושם שהיא מנסה לומר משהו.
"ואת אומרת לה שהיא נטשה אותו"
ולינקה לא פוצה פה.
זוי נאנחת;"תודה, זה למעשה עוזר."
לינקה מתחילה לבכות.
מפסיקה.
ומתחילה לדבר שוב.
"אני טכנאית שיגור… אני לא יכולה לדמיין-"
היא פונה לאורן.
"מעולם לא אמרת שאתה רב מיקום. אתה ידעת מה אני מהרגע שנפגשנו."
היא לא אומרת עוד. השאלה תהיה קטנונית.
לא נאותה.
אורן עדיין עונה.
"בעבודה אף פעם לא האמינו לי. לא ידעתי אם גם את."
די בכנות.
לינקה לא יכלה להתאפק.
"אתה יודע, אני די מקנאת."
ואורן.
"את מקנאת, אני מקנא בך."
לינקה לקחה ביס נוסף מהעוגה.
"אתה עכשיו פגוע, אבל במצב רגיל אתה לא צריך שלט מוגבל פתולוגית."
אורן לקח ביס מהפיצה, העוגה מזמן נגמרה.
"מה שהיה לי זה, עד לפני שעה היו לי רק חמישה גופים."
הוא שאף.
"גופים. לא חשבתי עליהם כבר בתור התגשמויות. מיקומים.
נקודות קשר עם היקום. כבר התייאשתי מזה."
לינקה לא פצתה פה. גם אף אחד אחר בשולחן.
"בזמנו... אני יכולתי להתגשם בקטנה. להיות במקום, ולצוף למעלה אם אני רוצה. לעוף בדיוק כמו סופרמן."
הקול שלו נהיה מריר.
"יכולתי לבטל התגשמויות ולרכז את כל הכוח להתגשמות אחת. איש הפלדה."
הפה שלו התעווה להבעה מכוערת.
"יכולתי לשנות את קצב הזמן שלי ולנוע במהירות על."
הוא כבר לא ראה אותם.
"יכולתי לשנות צורה מהתגשמות להתגשמות…
ואז..."
הוא נשף, חוזר להווה.
"חמישה גופים. שהקשר בינהם נפרם בכל שניה. כי לעשות משהו בעניין הרגיש כמו לעלות בלהבות."
עוד ביס.
"לא יכולתי להזיז אותם שלא ע"י הידיים ורגליים. כשהם נגעו... זה כל מה שזה היה."
הוא הביט ברשת על היד.
"עד שקיבלתי טבעת, שעשתה את זה רק מאוד לא נוח."
הוא הישיר אל לינקה מבט.
"את... את יכולה להזיז הרים"
זוי חזרה לשיחה.
"רוצה להצטרף אלינו?"
לינקה הנידה ראש.
"אני אשתגע מזה."
…
אורן די נהנה. פיצה טובה בתור קינוח אחרי עוגה…
ועם כל המתח. הוא עכשיו הרבה יותר קרוב לחברים הכי טובים שלו.
הוא קבע בסוף להיפגש איתם בסוף שבוע.
בבית הראשי שלו. בישראל. הם מעולם לא עזבו את ניו יורק.
הוא קונה את הכרטיסי טיסה. זוי מרימה גבה.
...
אחרי שישבו לארוחה עם החברים של אורן.
בדרך לשדה האופק חלל של ניו יורק.
"אני עדיין לא מאמין שאנחנו משתמשים במונית רגילה."
אורן הביט מהחלון. ועל החלון. ועל זוי.
ההתגשמות החדשה במאדים עדיין חדשה מדי. שונה מדי.
"כן, אתה תחזור לעצמך בקרוב."
ידי חצי רפאים חיבקו אותו.
"וזה לא להשוויץ?" הוא הרים גבה.
"אין מקום" אחרי נחירת בוז.
"ואתה לא מפסיק לזוז."
שינוי נושא דחוף
"תסבירי שוב איך המונית שלוקחת אותי לעבודה בבוקר, גם יכולה להגיע לחישוק האופק, ע"ע נמל החלל של ניו-יורק."
"אתה היית רציני?"
הוא פשוט הביט בה.
"אוקי, לאח גדול יש שכחה.. החישוק הוא מהזמן הקצר לפני שעקרונות שינוי המיקום ורב מיקום הובנו."
היא 'הביאה' פיצה עם שוקולד. אורן התעלם באומץ.
"כן,את החלק הזה אני יודע, הוא מסתובב מהר. ולמעשה מושך במגנט את הכלי. או שהוא פשוט מאיץ אותו, או שיש חנייה אמיתית ומעבר לכלי אחר.
אפשרות אחרונה יקרה יותר."
היה לו שבץ, אבל לא כזה שבץ...
"השאלה שלי, היא למה מונית לעיר מכילה מנוע שיכול להביא אותה כמעט מאה ק"מ לשמיים?"
היא חייכה קצת. מעלימה שוקולד מצידי הפה.
" זה לא צריך להגיע לבד. החישוק מושך.
ויש גשר מנהרי עצום."
הוא הביט בה.
"זה לא הולגרמה?!?"
"לא, זה אמיתי, ולאורך הדרך יתמלא בסופת יונים שידחפו אותנו עד שההתמד יהיה מספיק שנגיע-"
היא היסתה לשנייה.
"חשבתי."
"טיסה רגילה"
"כרכרה עם סוס פעם הבאה?"
הוא אפילו לא יכול להתעצבן עליה.
זיפת.
אחרי רגע…
"בגלל זה קנית להם כרטיסי טיסה? אתה יודע שזה יקר יותר…"
זיפת.
….
יומיים אחרי.
רונה התבוננה במחליפה. היא היתה קסם צרוף, כמו כל בני סוגה.
חוץ מככל הנראה אחיה.
"את בטוחה שהוא אחד מכם"
זוי העבירה (לא נחוץ) את היד מעל הבצק, ו'העבירה'. רוטב נעלם בכלי והתממש על הבצק, וכל השאר.
"הוא לימד אותי הכל."
פנתה אליה, בחיוך שביר.
רונה, נראתה, לא משוכנעת.
"ושבץ עושה לכם את זה?"
הגברת וורן הצמידה את הידיים לצדדים.
"חשבתי שהגופים הנוספים, והכוח העודף-"
זוי קטעה אותה. היא הגיעה לקצה היכולת.
"ה-התגשמות ההיא הייתה במרכז תשומת הלב שלו."
שאיפה עמוקה מרה.
"והשבץ הרג אותה, תחשבי כוויה חשמלית בנשמה שלך."
המחשב קטע אותה.
"שלוש משפחתיות לקווינס, להלן הפרטים:-"
תחשבי כוויה חשמלית בנשמה שלך...
Images by Ritik Kumar from Pixabay
כוויה חשמלית בנשמה שלך
יש מגוון של עיצובים נוספים לבחירתכם.