סקיפ מתוסכל. בן האנוש לא מסכים לעזור, למרות שקיומו בסכנה באם לא יעזור.
"אני לא מבין אותך, אלכסנדר לאוול האריס חייב להיוולד כדי שאתה בעצמך תתקיים. למה אתה ממשיך-?"
הבלונדיני מולו קוטע אותו.
"אתה מדבר על אונס."
השד סקיפ מזועזע מההצהרה.
"לא אני-!"
"אתה מבקש שאשנה את האנשים האלה ברמה הגנטית כדי שהאדם שאתה רוצה לא ימחק מקו הזמן הנוכחי."
השד, מתוסכל, נרעש, מרים ידיים באוויר.
"כן! אב-"
הבחור מטיח אגרוף בשולחן. קם מהכיסא, שנפל. פניו מתחילות להיות אדומות.
"אם אני משתמש בכוח שלי כמרפא ילידי, זה אומר שאני משתמש עליהם בכוח דרך מעשה מיני. ואני לא יכול לתת להם את מלוא המידע להחלטה מודעת מצידם. זה חייב להיות אונס. לא."
השד אומר משפט אחד. בשקט.
"יש לך יותר מכוח אחד."
הבחור קופא. חושב.
"אוקי, אני חושב שאוכל לעזור. אולי. הם צריכים עדיין להסכים מצידם."
הוא מסובב אצבע באוויר, פוער פתח בחלל. הוא מושיט את ידו השניה דרך הפתח. ומשם כוס מים. והפתח נסגר.
לאחר שסיים את הכוס, הוא מניח אותה על השולחן. חושב לכמה שניות, ופונה לקיר.
סקיפ הולך איתו.
"איך אתה הולך-"
האיש מרים יד להשתיק אותו, ודופק על הקיר.
דפיקה. הצליל עמוק.
דפיקה. אותה מכה, אך הצליל עמוק וחזק יותר.
הוא ממשיך.
…
ג'סיקה הלכה עם הפשטידה והגישה לשולחן.
"אהובה, פשטידת הטונה שלך מריחה נהדר."
היא התיישבה, מחייכת לאנטוני. בעלה ממשיך לחייך אליה.
הוא עמד לאסוף מנה מהתבנית, כשהם שמעו דפיקה. לא בדלת, זה הגיע מהקיר. בצד השני של הקיר היה רק הסלון.
בהתחלה הם התעלמו. זה בטח היה רק בראש שלהם.
זה המשיך.
בלי לדבר, ג'סיקה קמה והלכה לסלון.
"זה נשמע מכיוון של המטבח."
הם החלו לשמוע מילים.
"בבקשה, אני צריך שתפתחו את הדלת."
כשהיא נכנסה בחזרה, אנטוני היה ליד הנקודה בקיר ממנה היא שמעה בעצמה את הדפיקה.
"אין כאן בכלל דלת…" אנטוני ממלמל לעצמו. ג'סיקה שמעה אותו בבירור.
כשהצטרפה לבעלה, הקול כבר המשיך לדבר.
"יש דלת, אתם רק צריכים להקשיב, אני יכול לפתוח את הדלת לבד, אבל אם אעשה זאת, אני עלול לעשות יותר נזק מתועלת."
הם הביטו זה בזאת.
"מה אתה?" אנטוני נשמע די בטוח בעצמו. ג'סיקה די גאה בו על זה.
"אני אדם מעתיד אפשרי. הזמן השתנה. אמור להיות לכם בן. אני צריך שתמצאו את הדלת ותפתחו אותה. זה יעשה שהגוף שלכם ישתנה למשהו שקרוב יותר לקו הזמן המקורי. השינוי גרם לכך שאתם עקרים. החלופה היא שאני אצטרך לנסות לשנות אתכם בצורה יותר בוטה. זה עלול לגרום שגם אם הבן שלכם יוולד, הוא עלול להיות מפלצת ולא גיבור."
קול קטע אותו.
"אתה לא אמור להגיד להם כל-כך הרבה. זה עלול להשחית את קו הזמן יותר."
שניהם שמו לב לדלת החצי שקופה שהופיעה לפתע. שניהם שלחו יד, ומשכו בידית.
היה הבזק. והדלת נפתחה.
"הי, אני אלכסנדר לוואל, הצאצא הרחוק שלכם. זה סקיפ."
מעבר לדלת שהיתה אמורה להיפתח לכל היותר לסלון החשוך, הם ראו בחור בלונדיני ולידו יצור ושניהם מוארים מאחוריהם באור יום מבחוץ.
היצור, שנראה כמו מפלצת, הרים יד לשלום ונעלם בניצוצות.
"אכפת לכם? הפשטידה שלכם מריחה טוב."
הם זזו לצדדים, מפנים דרך.
הוא פסע. והדלת והפתח שלה נעלמו כשהוא סיים לעבור בה.
הוא הלך לשולחן, סימן מעגל מעליו, ונפלו אליו מ… האויר? צלחת וסכו"ם.
הוא אסף מנה.
"וואו. רב סבא וסבתא. אני חושב שהמתכון לזה הלכך לאיבוד במאתיים שנה מעכשיו עד שאבא שלי נולד. אתם מוכנים לתת לי את המתכון?"
"זה ממגזין." ג'סיקה מלמלה.
"אמרת משהו על זה שאנחנו עקרים והבן שאמור להיוולד לנו עלול להיות מפלצת אם היית נכנס בעצמך?"
אנטוני בפירוש סירב להרגיש מאויים בבית שלו. ממישהו שהתחנן להיכנס, שעכשיו אוכל את האוכל שלהם. לפניהם.
אלכסנדר הסתובב אליהם. מחייך, שמח ובבירור מלא הקלה.
"בכך שפתחתם את הדלת, אפשרתם את קסם הפתחים שלי."
הוא לקח ביס.
"זה לא באמת השם של זה, אבל זה מספיק לעניננו. הכוח שלי יכל להשפיע עליכם בלי לעשות נזק. קיבלתם את הכוח המסויים הזה שלי בעצמכם. אני עכשיו אהיה אתכם כמה ימים כדי שתדעו להשתמש בזה."
כשתהיו מוכנים לילד.-"
הוא לקח עוד ביס. הם מביטים שוב זה בזו.
"תיפתח לכם דלת שתוביל לתינוק שלכם, חלק מהכוח ייצר את התיעוד הרשמי שאתם צריכים כדי שלא יהיו שאלות מיוחדות. יהיה לכם תינוק. שניכם תוכלו להיניק, דרך אגב."
ג'סיקה הגניבה מבט לאנטוני, שרק הרים את שתי הגבות.
בגשם של ניצוצות סקיפ הופיע.
"רגע, זה יעשה אותו חזק מדי!"
אלכסנדר פנה אל השד.
"אתה פנית אלי, זה מה שקיבלת. אני בטוח שהכוחות הקיימים יכולים לפצות על כך."
השד צמצם עיניים ונעלם בניצוצות.
הוא פנה אליהם מזהה את השאלה שג'סיקה רוצה לשאול.
"כן, הוא שד. שליח של הכוחות הקיימים. הוא לא אמור להיות מרושע. אבל זה לא אומר שאני סומך עליו."
אנטוני סטר לעצמו בפנים. זה אמיתי.
הוא עצם עיניו ו-.
"איך אתה אמור להראות לנו איך להשתמש בכוח הזה?"
אם כבר בית משוגעים…
"אתם רואים שאני בעיקר משתמש בסימון חלל כדי להפעיל את זה. אתם גם יכולים לדפוק על משהו דמיוני.
"ומה?" שאל אנטוני.
"תתכווננו למשהו שאתם רוצים. מיקום? מידע? משהו? נסו."
ג'סיקה דפקה על האוויר, ונשמעה דפיקה. והופיעה דלת.
הדלת נפתחה. זה היה החדר שלה בבית של ההורים שלה. היה שם אחיה הקטן, עם החברה שלו…
היא סגרה את הדלת לפני ששם לב. הדלת נעלמה.
"שמת לב לתחושה?" שאל אותה אלכסנדר.
"כמו להקשיב להד."
"כי הלכת למקום שכבר אמיתי."
אנטוני התעלם ממנו הפעם, משהו אחר הפריע לו יותר.
"זה היה אח שלך?"
היא פנתה אליו. "כן, בוא לא נדבר על זה…"
הוא הנהן, התכופף, והחל לסמן באוויר מעגל מספיק גדול לעבור דרכו. לא הופיעה דלת. האוויר במעגל הבהב והפך ל… חלון? והם ראו את לוק סקאייווקר נלחם בדארת׳ ווידר.
הוא עשה תנועה של ביטול והפתח נעלם.
הוא הביט באלכסנדר.
"זה לא הרגיש כמו הד, יותר כמו למשוך בחבל."
"כי פנית למקום שלא קיים ביקום הזה."
"די ברור מאליו, אם חושבים על זה." ג'סיקה נשמעה קצת מתנצלת.
אנטוני התעלם מהמילים שלה. אמת היא אמת. "למה אתה צריך להיות כאן כמה ימים?"
"הנוכחות שלי עוזרת לכם. אתם צריכים להתרגל לזה. שזה יוטמע בכם כמו שצריך. אחרת זה פשוט ידהה."
שניהם הנהנו.
"אנחנו יכולים לנסוע בזמן?"
השאלה של ג'סיקה היתה נשמעת מגוחכת. אילולא המצב.
"כן, אבל מדובר די בכאב ראש. אולי אם נלך לזמן שלי ואז נחזור לנקודה הזאת. כמה ימים לנו, שניות לשאר האנשים כאן."
"ואנחנו יכולים לפתוח פתח לחלל לא אמיתי ולהוציא משם את מה שאנחנו צריכים? כמו דמויות מצוירות מאחורי הגב שלהן?"
אנטוני שאל. הוא די מתחיל להתלהב.
אלכסנדר חייך חיוך רחב.
"בדיוק. ויותר, הרבה יותר. אבל אני לא בטוח כמה מזה הכוחות הקיימים יתנו לי ללמד אותכם. קו הזמן והכל."
הזוג הנשוי הביטו זה בזו, דפקו באוויר ולקחו אל הקיום מזוודות. כבדות.
אלכסנדר קפץ באוויר. הלך לנקודה ממנה נכנס, דפק בקיר, ודלת הופיעה ונפתחה. שלושתם עברו דרכה למקום והזמן מהם הגיע.
הדלת נסגרה אחריהם. שוב הופיעה. הזוג פסעו בחזרה. ללא שום מזוודה.
למה שיצטרכו אי פעם דבר מסורבל שכזה!?
Image by Lothar Dieterich from Pixabay