הר' מזמן ציפור להבות קסומה, ונותן לשירה את השליטה בה. תירזה מתמודדת עם אחריותה כנצר לבית המלוכה. וזאירה… נהנית מהחיים.
שירה נהנית מהכוח. כמה לחשים מושכי תשומת לב מספיק, מספיק כדי להסיט עיניים סקרניות מהפרפרים.
שוב ושוב. הר' יושב איתה, הוא מגחך מעט. הוא משתמש ברמה ירודה של חלוקה כדי לאמן אותה להמיר את הכוח לחתימה הילידית שלה. כדי שתוכל להשתמש בו. הלחשים שלו, בעיקר מהצבא, הלחשים שלה, יש לה אבא עשיר שהוא גם שר, מרקידים את תשומת הלב של שניהם, הלחשים חולקים את המיומנות של הר', עם סונג, כאן בדרך.
המחשבה היא שבריר מתשומת הלב של שירה עצמה.
הם יושבים על המיטה שלה. החדר לא כזה מסודר, ואז הדלת נפערת מהר ומעיפה את הפח.
הבן זוג של לבן מתפרץ לחדר, היא עדיין לא זוכרת את השם שלו…
"היכון!" הלחשים שלו מצליפים באלו של שאר היחידה במקום, מעבירים מידע. הוא איתר צוות משטרה דרכי בדרך אליהם.
הר' מטיל לחש השכחת מציאות. לכמה דקות העולם בכללותו ישכח מהם. למשך פחות משאיפת אוויר, האוויר מרגיש כאילו הם צוללים במים חמימים, שירה חושבת על תפיסת החלל בזמן חלוקה. זה דומה.
וזה לוקח הרבה כוח. זו בדיוק הנקודה. לנקז את המאגר כוח שנוצר בחלוקה המקורית שבאמצעותה הם הגיעו לארץ הזאת להציל אותה. כי זה ברור, ומנצנץ, והם צריכים לצאת לא רק מבלי שישימו לב אליהם. צריך שהממלכה לא מקושר לכל הברוך הזה.
לחשי שיגור ואריזה כבר מסדרים את כל מטלטליהם. שירה שונאת את זה, זה תמיד גורם לה לחצי שניה של חשש, האם היא בתוך מציאות מדומה? כי הדברים האלו, כל בגד, כל כלי, מהבהבים, נמתחים, נדחסים, נעלמים ומופיעים איפה שהם צריכים להיות.
מטריד.
אבשלום במאסף, היחידה כבר במסדרון. עינב כבר הזמינה מונית.
אף אחד לא יוכל לתת לכוח הדרכי עדויות עליהם. היא שומעת את לבן מדווח לאבשלום. היא גם יודעת זאת כי הר' לא ניתק אותה מהחלוקה, הוא וידא שלא תישאר אפילו חתימה מהנשמות שלהם.
זה מטריד, מעורר קנאה, מעט.
….
שירה זורחת, חיוך תמים וטהור שפשוט מסרב לעזוב את פניה, היא תצטרך ללמוד יותר שליטה עצמית אם היא רוצה שיתייחסו אליה כאדם בוגר ומקצועי. בעיקר כשהסיבה לחיוך היא הגערות של מפקד הצוות הדרכי, אשר צורח על הצוות שלו.
הר' מחייך כמו הדוד הקולי כשהוא מראה לה את הוידאו. היא מנשקת את הלחי שלו. אבישג נאנחת מעט, אולי היא מעט מאוכזבת שהיא שמחה כל כך מהרבה אנשים סובלים, אפילו מתים בכאבים. היא בבירור לא נחטפה עם אחותה הקטנה, כשדמות הורית משנית מוטלת על האדמה…
אבשלום לידם זועף, וחבצלת ועינב מדברות בפעם הראשונה במשך ימים. הוא מפנה את הפנים, חיוור מעט.
…
תעשה את זה יותר כואב, בפעם הבאה. הר' מקבל את המסר בלחשים מאבישג. מצורפים לזה רשמים של חיבוק של הילדה שמאשימה את עצמה כשהיא חפה מכל פשע, ומתנדנדת מרגש לרגש.
הוא שולח אליה הבטחה.
בפעם הבאה… הסחת הדעת של הר' תהיה… משכנעת יותר.
הדרכנים האלה ילמדו לא לירות על אלו שמגנים על ילדים. הוא היחיד ששם לב לחיוך הקטן שלה.
הצרחות של החיילת הדרכנית אחרי שציפור הלהבה שלו סיימה איתה המשיכו אחריהם.
לו היה אכפת רק משירה. הרעד שלה סופסוף נחלש. הידיים שלה יציבות, כשהיא מדריכה את הציפור, נשק ומגן באותה מידה. הלסת שלה מרקדת מעצבים. רושם רפאים דרך הלחשים שלו מראה לו את המיקוד שלה, איך היא מאתרת מטרה אחר מטרה. חולשה. מטרה לתופת להבות. אבשלום זועף כשהוא רואה אותם. הר' יכול להבין אותו… מה שהוא אמר לה בזמנו עדיין נכון. אבל מי שנותן לה את הגישה לכלי המלחמה הוא לא מהיחידה, וזה עדיין הכרחי. הר' ילך לכלא בשמחה אם יצטרך.
הדמעות של שירה-סונג, מתחילות.
חורף מחייכת חיוך תמים, בזמן שהיא משדרת לחבצלת איך הר', הסיח, את השוטרים המקומיים ע"י ציפור סיוטים שעשויה מלהבות. ואז נתן אותה לשירה כדי שהיא תראה לו את המקצוענים עושים את זה.
"את יודעת, בגלל זה צריך תמיד להיות פתוחים לחברים חדשים. זה כל כך עוזר ליצירתיות."
העיניים של שירה רוקדות כשהיא והשאר שומעים את התשובה.
"או, כל כך, נכון. רק בגלל שהעבודה חשובה, זה לא אומר שהיא צריכה להיות מונוטונית. כולנו צריכים לזכור איך אנחנו יכולים לעזור זה לזה ולשתף פעולה. לעולם טוב יותר."
...
שבועיים אחרי… פרישתה.
תירזה כהן, רב אלוף במילואים לוגמת מלוא הגרון בירה מכבים. היא לא במילואים. היא שואפת מלוא החזה, נשענת לאחור על הכורסה הנוחה שלה.
אבא ואמא שלה, המלך כפיר והמלכה איילה 'שחרי'… פשוט יושבים מולה.
'אובדי עצות' לא הביטוי, אך הדמיון מטריד. אמא מתעסקת עם השתייה, היא חליפות זועפת, מסמיקה, נאנחת, כמו שעון. אבא משחק עם העוף שלו לנקודה שזה כבר פשוט סלט עוף.
'שחרי' מכינה תה בסט דרכי אמיתי. ירושה מדורות קודמים. היא כבר נפטרה ממלוא חצי קנקן של תה. האמתלה היא שהוא קר. אבל היא פשוט מכינה תה כשהיא עצבנית. נתזים של תה חם נופלים על המפה הלבנה, ומתאדים. נעלמים.
הכוס של המלכה מלאה בפעם הרביעית במשקה מוגז. היא מכינה תה. מצוין. אבל שונאת את הטעם.
בדרך כלל 'תירזי' שותה אותו… היום היא לא במצב רוח.
…
זאירה רוצה לשיר, אז היא שרה. הצחוק שלה מתגלגל, מכרכר. היא אוהבת את ממשק הכשפים שלה, זה נותן לה לשלוח זרועות וזרועות, לקטוף את החטיפים הרצים שלה. אבא שמנסה להציל את התינוקות שלה. התינוקות עצמם? כל הגלום בהם. האפשרויות. כל כך טעים.
היא מטיילת ברחוב. אף אחד לא מתקרב אליה אם הם יכולים לבחור.
הם לא יכולים.
ארנון מטייל לידה, ממוקד במכשולים אפשריים, אלו שרוצים להיות גיבורים. התעוזה הלא נתפסת, חרקים הרי לא יכולים להתנגד לקציר מאלו הנעלים עליהם.
הוא רואה אישה שמנסה לכוון אקדח. הוא שולח דחף. מנה של כוח, של הלם, השרירים שלה מתעוותים בכאב, והיא זורחת בקסם, מושכת את תשומת הלב של הנעלה שלו.
"תודה אהובי, כמעט החמצתי אותה. ואבא תמיד אומר.-"
היא מחייכת אליו, והוא משלים אותה. "תמיד לנקות את הצלחת."
האשה מוטלת לאוויר, ברקים פוגעים בה, בצרורות, כל נקודה נפגעת, מתכחשת, העיניים שלה כבר לא נראות לעין. היא לא צורחת. היא מתנשפת.
זאירה זועפת. מאוכזבת לרגע מהחטיף שלא משתפת פעולה כמו שצריך.
…
כפיר שואף ומחליט לקרוע את הפלסטר הלא מילולי. יד אחת מחווה לשפת גוף, השניה לופתת את המשענת של הכיסא.
"אהובה, קטנה שלנו, את יודעת שלא היתה לי ברירה-"
תירזה מרימה אצבע וקוטעת את אביה. היא לועסת עוגיה. לוגמת חלב. מרימה שוב את האצבע ונוגסת בכריך.
אחרי רגע היא מנגבת את הפה.
"אבא, אמא, אני באבל על המסלול שלי. אני התכוונתי לפרוש בתור זקנה. עכשיו מה? תנו לי להתאבל. בסדר?"
האב והאם מביטים זה בזה. אף אחד מהם לא שואל מה היא מחשיבה כזקן. זה לא הזמן. האם שוב מעבירה את התה מהקנקן לאחסון במטבח. האב ממלא את הפה בעוף הצלוי שלו.
הם שותים את הקולה בכוסות שלהם.
כפיר מוזג לאהובתו עוד; היא גומעת את הכוס למילוי נוסף.
כשאיילה מנגבת את הפה אחרי המשקה, היא פונה לבתה, לא משנה לה איזה מסנן אישיות נמצא בשליטה כרגע.
"תירזי, אנחנו נעזוב את הנושא להיום, אבל את צריכה לזכור שאנחנו, וזה כולל אותך, לא פשוטי עם."
הבת מתמקדת בה, מכווצת את הפה. לא עונה. לא קוטעת. "אין לנו את החופש, את החירות, של התנהגות של פגיעה עצמית כשאנחנו חווים פגיעה. את תקבלי מאיתנו וכל הכפופים לנו הבנה והזדהות. אבל בשום שלב, לא יהיה מצב שבו מישהו לא מסביר לך איך זה מתקבל, או התוצאות שסביר להניח שינבעו מהפעולות שלך."
הבת מהנהנת. מסמיקה. מחווירה. לסירוגין.
…
אדיב מכין לעצמו מיחם מלא שוקו חם במטבח. הולכת להיות לו מטרה בקרוב. זאת אש, להבה ששורפת אותו. אדם אמר לו שזאת לא אשמתו. הוא מאמין שאדם באמת מאמין בכך. אולי הוא אפילו צודק. אבל כשהוא עוצם את העיניים הוא רואה אותן. הקטנות שלו. הוא כאן כדי למנוע דברים כאלו. זאת כל המטרה שלו.
אדם יגיד כמובן שמדובר במטרה שולית, והוא כאן כי אדם בוטח בו עם הילדות שלו כשהוא עצמו לא יכול להיות איתן. הוא גם יגיד, ואמר, שהעובדה שהוא הצליח לצלם ולשלוח את הסרטון ההוא מראה שהוא גם מילא את המטרה שהוא חושב עליה. אולי הוא אפילו צודק. זה לא מרגיש ככה.
ובאשר להלנה, הוא ממש לא רוצה להיות באותו חדר איתה. אם הוא היה קולט את המקרה שלה, אולי הקטנות היו כאן. בסדר. בטוחות. …
אדם יושב עם הלנה בסלון, הם שותים תה. המתח שנעלם מהכתפיים שלה, מעביר בו חלחלה. הוא שואף ארוכות, כמעט דקה של זרם אוויר מלוא החזה. עוצר את הנשימה. "בבקשה הקרנה של המידע לחלל מולנו."
שניה של ערפל בחלל המרכזי של החדר והם רואים אוסף מאורגן של מידע. תמונות, סימונים שתשומת לב אליהם מכנה זיכרון מפורט של צליל וסרטונים.
הלנה מחייכת. "שילוב של המידע ממני בבקשה. כולל ארגון הולם, למצב התחלתי."
עוד ענן של תמונות וסימונים. הם מתחילים לרקד, להסתובב. ההקשרים, האפשרויות של סיבה, תוצאה, נעשים ברורים. ואז אלו שמתבררים כסביר להניח מוטעים, מותרים, מוחלפים בקשרים שמבטאים את המציאות.
הלנה ממלמלת לעצמה. "אלה לא הסרסורית והזונת זין שלה, אבל זה התחלה."
בתוך חמש דקות דקות נקבעים לשלושה חמישה סידורי נסיעה. ארבעה שקריים. החמישי יביא אותם למטרה שהמלכה נתנה לאדם.
Image by AI