top of page

לא נחמדים | הדברים שאנו כותבים

הטקסטים המופיעים באתר אינם הנוסח הסופי. אתם מוזמנים להירשם ולהגיב - 

תגובותיכם מסייעות לנו בתהליך העריכה, ותופיעו ברשימת התודות כשהספר יצא לאור.
תוכלו גם לקרוא את הסיפורים עוד בשלב כתיבתם ב-Google Docs.

לוחם עוף החול - א"ב

עודכן: 10 בדצמ׳ 2023

בממלכה, יוצאת יחידת הפרפרים למשימת חילוץ שתי הילדות החטופות.

בקיסרות דרך, מתמודדת קיסרית היסודות עם ההשלכות.

בסופו של דבר. עינב בלעה את הגאווה.


והם התפצלו למשימות שלהם.


תירצה קבעה פגישה עם השר שלך.

חורף התלבשה בהסוואה הכי מהודרת. שמלה מחבקת כחולה שהתאימה לקימורים ולעור שלה.

חבצלת... לבשה חליפה.

תירצה... חולצה מכופתרת רפויה ומכנסיים חומים.


כולן עמוסות בנשקים מוסווים בקסם. טבעות הן שימושיות.

תירצה הביטה במראה. הן נראו... הולמות.

בחיוך קלוש, היא אמרה והחוותה את הלחש שיפתח להן שער למבואה של בית השר.


בתיאום חשבונאי, אותיות הקסם הבזיקו לקיום.

השער למשימה נפתח. השעה עשר בערב, מעט מוקדם לתדמית שהיא מנסה להציג כאן. אבל מספיק קרוב. זה יראה כאילו הוא, מתחיל מוקדם את הבידור בחברה הגבוהה שלו.


חורף חולקת מבט עם אבשלום לפני היציאה. חיוך קטן וכנה על הפנים. אז היא חולקת מבט עם חבצלת, וקצת שעשוע נוסף לקצוות השפתיים. לזווית הגבה. חבצלת מחייכת מעט בחזרה. מיישרת כתפיים. הקהל שלהן מחכה.


אבשלום סוגר את השער מאחוריהן. סומק קל על הלחיים נעלם עוד לפני שהוא פונה לפרפרים הנותרים.

"רבותי, הגיע הזמן להכנות אחרונות. אני בינתיים אסדיר את יעד השער, תתחילו לפני את המעבר על הציוד."


הוא מתעלם מהמלמול של עינב.


לאחר שוידא את הפרטים של השער. ממקום המטרה, שיהיה מבודד אך קרוב לחטופות, לוידוא שכל העניין לא יזעיק את הצבא המקומי או משהו הרה אסון דומה…

הוא חוזר על הבדיקות האחרונות האישיות. התיק שלו -

עזרה ראשונה; מלאה, וכל דבר עם תפוגה לפחות שנה בעתיד. ושלושת הכיסים העליונים בדוקים.

תחמושת; ממשאלות לתחזוקת לחשים, לקליעים וחומרי נפץ. האחרונים אמנם בעיקר באיכסון הייעודי באגף המשאבים, תודה לאל על מערכות שיגור עצמוניות, אבל כמה עדיין בכיסים של התיק. ששת הכיסים מתחת לקודמים בדוקים.

אבשלום מגרד את העורף. שואף וממשיך.

שלמות מבנית של כל דבר גמיש, מהמדים לתיק; כמעט כל הכיסים האחרונים קצת פרומים. עוד שלושה בכלל איבדו צדדים שלמים של תפרים. הכתפיים שלו פשוט. נופלות. אנחה.


"לבן, בוא שניה?"

לבן פונה מהחבר שלו, הלה מתמקד בתרמיל של לבן, בזמן שהוא קם והולך אל אבשלום.

"כן? תער מטעין את הלחשי זמן בתרמילים שלנו."


אבשלום מניד בראש. מתעלם ממה שנאמר לו כי, זה לא קשור לסיבה שקרא לו מלכתחילה.

"אם אני אנסה לתקן את הציוד שלי בעצמי, אנחנו נצא שלוש שעות מעבר לזמן המטרה. אתה מוכן?"


לידם, עינב ממלמלת משהו שנשמע לאבשלום כמו, "הפלא המשולש, רבותיי."

בזעף, הוא פונה אליה ולוחש; "מילים אמיצות מחברת הצוות שתמיד צריכה שלפחות שני אנשים יעברו על הציוד שלה לפני משימה."


לידם לבן גורם לאמנות התיקון להיראות כמובנת מאליה. שינוי בתנוחת אצבע, אותיות מהבהבות לקיום לכמה רגעים, ותא מסוים עכשיו תקין. ואז כמה לחשים מהבהבים בצורה יותר, משמעותית ושחיקה, שלא ניתן לכמת בשפה של אנשים ללא החושים המתאימים, מתהפכת, כשלבן קם. התיק יותר טוב מהיום שאבשלום קיבל אותו לראשונה.


בזמן שלבן מתקן פרמים ושאר נקודות תורפה, בתיקים של אבישג עכשיו, אבשלום עצמו עובר בין שאר החיילים לוודא שהכל תקין אצלם. חוץ מאבישג שגם שכחה לבדוק תאריכי תפוגה במנות הצבאיות שלה, הוא עצמו הזניח תחזוקה ברמה הבוטה ביותר. לא מספיק לעבירת משמעת, לפחות זה. מעתה הוא ינחה את המערך שלו למשוך את תשומת ליבו לכך בעתיד.


כשכולם מוכנים, מסודרים בחצי גורן, הוא פונה ל-לבן ועינב. גם עם המערך לחשים שלו.

"חו-עינב ולבן, אני נותן הסכמה." כל השאר חזרו אחריו.


החלוקה, בהעדר מילה יותר טובה, משכרת כתמיד.


זה כוח. כוח שמהדהד וגדל בין המשתתפים. ידע של אחד, הנו הזכרון של השאר. כישורים מוקרנים לכשרונות. הכל מהדהד, מועצם בסדרי גודל מעריכיים.


עכשיו.. אף אחד מהם לא יצטרך אפילו להגיד ולהחוות את הקסם. הם משתמשים אילמים.

ה'צוות', הנו משתמש אילם.

החלק בצוות, שנקרא אבשלום תמיד מחייך למחשבה. כמו עכשיו.


ה'צוות' מתפוגג באוויר, מופיע במטרה.

כעת.

הצוות יודע את התוכנית.


כעת עם גישה ללחשי הסימון של בנות הערובה, ישנו כל המודיעין על המרחק והכיוון אליהן. כמו כן, על הסביבה הקרובה אליהן.


שני גופים נשלחו. בעלי החושים הגופניים החדים ביותר. בעלי הנטייה הגדולה ביותר לחידוש רקמה. ידיים דרך פתח.


בתוך בקתה, האוויר מתעוות, תהליך שניתן לתאר בצורה מתמטית, אך לא בשפה אנושית טיבעית. רק בצורות יעודיות של השפה העתיקה. הם במקום עכשיו.

בת הערובה בת העשרה, במצב כמעט קטטוני. מבחינה גופנית היא שלמה. אך סריקה סבילה מעידה על טראומה. הפעוטה בוכה קלושות על רעב.


הגוף הנקבי משלח את האוויר מהחלל. חונק את כל החיילים. הקרנת לחשים שהפכה את האוויר לבלתי מוחשי. דוחפת אותו החוצה. לחיילים במקום, המוח לא מספיק לקלוט שהדם כעת רותח בעורקים. עובדים תומכים. מנהלים. כולם ידעו. כולם מעורבים. הצוות למעשה עושה טובה גדולה לקיסרית. מחשבה תועה בקשר להאם היא תראה זאת כך בעצמה…


הזכר שומר את הבנות ערובה בטוחות. שהאוויר בריאות ישאר בהן, שהלחץ הנחוץ מבחוץ לא יעלם. כשהארבעה הינם הגופים החיים היחידים בחדר, מופעל לחש שער.


הם עזבו. מאחור נותר בניין שהתמוטט מהפרש ההלחצים. על גופות שנשטפו בקסם דמוי קרינה ברמה שהרסה כל מבנה מורכב יותר מחומצה אמינית יחידה.

לא נותרו מספיק ראיות. איש לא יוכל לאתר אותם. ישנם אלו שירצו, רעים ואויבים כאחד.


במחנה, עינב ולבן התירו את השיתוף. כולם נותרו זמנית עם מעט, או יותר, תלוי בנקודת ההשקפה, כוח...

עכשיו חזרו להיות נפרדים. החיילים שתפסו אותן במקום, שנראו כאילו הם עשוים שיש, חבריהם כאן, שהיא לא ראתה מצילים אותן, כולם שקטים, דוממים. שואפים, ושיש הופך לבשר.


היא כעת יכולה לזהות אותם כבני אדם.

שירה… מעולם לא ראתה דבר כזה. אדיב אמנם יוצא צבא, הוא עוד חי? אבל כל מה שהיא תמיד ראתה ממנו שקרוב לזה, היה כשהוא הרים אותה ורץ איתה במשך שעות. הרגיש כאילו היא עפה. זה כמעט, הרגיש תמים, בהשוואה לפסלים החיים היוקדים הללו.


גיל. קטנה מכדי להתרשם. היא מושיטה יד קטנה ושמנמנה לחייל מולה ,היא מריחה אצלו כריך עם שוקולד. הוא מחייך, פותח כיס ומוציא כריך קטן, חותך ממנו חתיכה בגודל ביס מתאים, ומגיש. היא צוחקת ואוכלת.


החייל שהיה איתן, עכשיו נראה נחמד יותר מאשר בבקתה.

"אני אבשלום, ואנחנו מהממלכה, אתן חוזרות לאבא שלכן."


היא שומעת את גיל לידה, צוחקת בפה מלא שוקולד, מצד העין רואה אותה מלטפת את הפנים הלא מגולחות של חייל עם כריך ביד. לידם חיילת מבצעת בדיקות של הפעוטה. שירה שואפת לאט. עמוק. היא מבוגרת מספיק להתגייס אם היא כבר סיימה את הלימודים התקניים. היא יל-אשה מבוגרת מספיק. היא עוצרת את הנשימה. מחזיקה את האוויר. הלחץ בחזה חזק. לוקח את תשומת הלב מדברים אחרים. היא נושפת לאט. בתשלומים.


כולם מעמידים פנים שהם לא רואים את עוויתות הבכי השקט שלה. אלו היו יומיים איומים. האיומים. ההבטחות הנוראיות.


חיילת בלונדינית מתיישבת לידה. האצבע המורה שלה נוגעת במרפק שלה. היא מביטה בה. החיילת מחייכת.

"רוצה גישה למרשתת?"


שירה מהנהנת. היא משתתקת כשהמודעות שלה מתרחבת לקליטה של... מידע, בידור. חדשות.


החדשות באימפריית דרך כבר החלו לדווח על המחבלים שהתנקשו במנהל המחוז והצוות שלו. צוותי חדשות סוקרים את ההישגים שלו. כמה תרם לאימפריה.


"קוראים לי אבישג."

המשפט של החיילת רך, הלחשים הקשורים אליו נוגעים לא נוגעים בה. זה בטוח. שירה מהנהנת.


בארמון שלה, קיסרית היסודות זורקת כוס על הקיר עליו מוקרן השידור.

מיקו קסטיל תמיד חשבה שהכינוי מצועצע, זה לא הרגע לחשוב על זה.

עיניה עצומות. היא סופרת עד עשרים. בקול.


שלושת הגברים מולה נרעדים מכל ספרה.


שאיפה עמוקה, וכמו הסתת מתג, המתח נעלם משפת גופה.

עיניה נפקחות, היא מטה את פניה לימינה, בכיוון ה'שליח', ראש המערך הדיפלומטי.

"אנד-רו אתה עכשיו אומר לי, שבגלל שאתה, לא טרחת להשגיח על התקשורות בתחום האחריות שלך."


היא עוצרת. שואפת. ונושפת.

"קושרים שהוזהרנו מפניהם, ממדינה אחרת לגמרי. השחיתו חלק משמעותי במנהלה שלנו... חטפו-"


היא מסמיקה קלות. מתנשפת.

מולה, אנד-רו, מחוויר, אך לא רועד.

"והממלכה נאלצו לשלוח צוות להצלה."


היא מרימה גבה. מצמצמת שפתיים.

"ואני, כדי לא לפתוח קופת שרצים גרועה בהרבה, צריכה עכשיו להתייחס לצוות שלא אמור בשום צורה להיחשב לאויב, ככאלה. לקוות שלא רק שיצליחו להבריח מהממלכה שלי עצמי, את השבויות, שהנן קטינות!"

היא משתתקת, סומק שהחל לעלות על עורה, נסוג. והיא ממשיכה.

"והעובדה שאלו ש-מרבית המתים יהיו בין אילו שאינם בוגדים. גרוע מזה, אלו שאינם יודעים שהם משרתים בוגדים."


לפני שהוא, או האחרים יכולים לחשוב על תשובה. היא ממשיכה. כשהיא שוקעת בכיסא שלה. המאוד פשוט, ולא נוח במיוחד. יד ימין מכסה את עיניה.

"תקבע שיחה עם איילה של הממלכה. עדיף בעוד שעה. עכשיו, אם רק אוכל לוודא שזה לא יגרום להתפרעויות ברחובות…"

השלושה כבר עוזבים אותה. שומעים מלמול אחרון ממנה.

"במקרה הטוב."


ביער יש אוהל. מי שמתבונן באוהל, קשה לו לשים לב ליער, מי שמתבונן ביער, קשה לו לקלוט איפה האוהל, שמאוד גדול, אך שום עץ לא נפל. לחשי צבא הממלכה הם דבר מדהים.

באוהל ישנם כמה וכמה אנשים. מספיקים לצוות מלא של מסעדה.


או יחידה עילית, שמשגיחה על זוג ילדות שנחטפו.

רוב חברי הפרפרים כעת חזקים יותר מברוב הזמן. אם לא היה צורך להסתיר את מיקומם, שער הביתה לא היה מדגדג מבחינת שימוש במשאבים.

אך אם יצרו עכשיו שער החתימה תהיה ברורה מדי. תקרית דיפלומטית. הם יצטרכו לחכות, למרבית הניגוד, עד שהכוח ידעך לנקודה בה יוחזרו להיות מספיק שונים מהטביעה הקסומה שלהם כאחד. או להסתכן במקרה הטוב בהדחה מהשירות.

באותו מטבע, השימוש בקסם יצטרך להיות מועט. מאותה סיבה.

זה יאט את הדעיכה שלו.


החלק המסוכן החל.

הדרך הארוכה הביתה.


המחשבה דיכאה את שירה. לבן לידה ממלא לה את הקערה. "רוצה עוד כמה שבבי שוקולד מריר? אולי קינמון."

הוא נחמד, גם תער. אבישג החובשת חולקת מודעות לתוך החלומות שלה. קשה להאמין שהאישה שמוודאת שהיא לא תתעורר כל בוקר בזיעה קרה, הינה אותה אחת שכרגע מתווכחת עם עינב, החולקת הקוצנית, על סרט מלפני כמה מאות שנים…


הידיים שלה נסגרות. נפתחות. אבשלום, שמסתבר שהוא המנהיג, שקוע בלחשי צבא ובודק את מה שהם עשו עד עכשיו. איך לשפר. והיא…

היא רק היא. אין לה כוח אדיר להגנה ותקיפה.


האנשים האלו לצידה.

לפחות זה.

היא חזרה לדייסת שיבולת השועל שלה. לבן הצליח להפוך את המאכל המשמים, שהיא, אכלה כמעט בלבד בזמן האחרון…


למעדן.

היא לעולם לא תוכל להודות לו מספיק על כך. לא לרבים מהם.


בממלכה, המלכה, בתפקידה המבצעי, מדברת עם הקיסרית של דרך.

"מיקו, זה בסדר."

הדמות של מיקו מולה משתנקת.

"אוקי, זה לא בסדר באמת, אבל ידוע לכל מי שהחלטות שלו נוגעות כאן שלא יכולת לעשות כאן משהו שלא היה גורם ליותר נזק."


מיקו מולה, שותה כוס תה. מוריקה אותה.

"לא רק בוגדים ימותו כאן. ולא רק אצלי."


המלכה מהנהנת.

"כן, והבת שלי לא הולכת להיות שמחה כאן…"

 

Image by Dr StClaire from Pixabay



פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page