האבק מתחיל להתפזר. תירזה נמצאת אצל ההורים, הארולד והפרפרים חוזרים לממלכה. באימפריית דרך, עובדי ממשלת הקיסרית מנסים למצוא את דרכם.
תירזה ירדה את עשר הקומות ברגל. כי היא יכולה. והגיעה לארוחה. ביגוד מהודר כי יהיו אורחים חשובים. אחרת למה הם יטרחו להצהיר בכתב על המלוכה…
היא נכנסה בלי כרוז, אדיר ישב מול אבא שלה באמצע שיחה… שנדמה כשנכנסה. היא שאפה עמוק, החזיקה ושיחררה. סידרה את היציבה. רעשי סדיקה הושמעו מהחוליות בצוואר.
ולמערכה.
אחרי שבאמת נכנסה לחדר, בצעדים בטוחים, היא פנתה לאדם היחיד במקום שהינו אורח. "הי, אדיר." היא טפחה קלות על כתפו. היא מנסה להישמע אגבית. רגועה. "המלך והמלכה רצו שאשתתף בדיון על המערכת הבנקאית?" שאלה לגיטימית, מאחר והוא שר האוצר…
הוא ואביה חלקו מבט. ואז עם אמה. היציבה שלה מתיישרת מחדש, רגלה הימנית פסעה לאחור, שינתה כיוון.
"אנחנו רוצים להציע לך כיוון חדש,-" אביה החל. הוא ליטף את כתפיה של איילה. איילה עצמה המשיכה.
"את כבר אמרת זאת אתמול, את מתאבלת. את צריכה משהו חדש. אבל משהו שתוכלי לעזוב בלי צרות מיוחדות. צוותי המחשוב של משרד האוצר צריכים ממפי רשתות מסחר."
תירזה עצמה את העיניים. "ואני..." עווית זעף עברה על פיה, המבט עבר על נקודה בדיונית בצד. זיכרון, לא ממשק.
"את כבר יודעת לעשות זאת, זה רק מישור אחר."
היא התמקדה בדוברת, באמא. ראשה הוטה במחשבה.
תירזה הנהנה, טופפה לרגע עם האצבעות על גב הכיסא של אדיר, הנהנה לרגע. אמא ואביה חלקו מבט, חצאי חיוך לא שמחים על פרצופיהם.
אחרי כמה צעדים, היא תפסה כיסא, ולקחה מהעוגיות בצלחת של אמא שלה, עם חצי עוגייה בפה, היא כיוונה את עצמה בכיוון של אדיר...
"אתה חושב שאני יכולה פשוט, לקרוא את הפעילות העסקית ולהצביע על איומים ביטחוניים?"
שלושתם נראו מבולבלים… הגבות שלה טיפסו יותר ויותר, הם בעצמם כל הזמן החליפו מבטים. כאילו היא מחרסינה.
"מתוקה," אמה, מבולבלת מעט, ענתה. כאילו היא חושבת שמדובר במובן מאליו. "את כבר עושה את זה שנים."
היא התרכזה בחצי עוגייה שכבר בפה, לכמעט דקה היא שכחה שזה שם. עם חצי לעיסה היא בלעה את זה ובלסה את מה שנשאר, ולקחה עוגייה נוספת.
היא חשבה לכמה שניות. עוד עוגייה.
היא הישירה מבט באביה. זה שבסופו של דבר עליו האחריות נופלת. הוא לא הביט בה, זועף.
"אתם לא מספרים לי משהו." ומדובר במשהו שהיא היתה צריכה ואמורה כבר להסיק בעצמה.
אדיר ענה לה. כתפיו משוכות לאחור, כל הגינונים שהיא ראתה בזמנו, מנוטרלים. הוא התנהג כמו בדיון רשמי. "את צודקת. אבא ואמא שלך מנסים להגן עליך. האם את הולכת לזרוק את זה בפנים שלהם כל-כך מהר?" האצבעות שלו לבנות מלפיתת השולחן.
היא שאפה. רואים שהוא פוליטיקאי.
אז היא התעלמה ממנו וכיוונה את עצמה במיוחד, לאבא. המלך. כשהוא שם לב שהוא המוקד של תשומת הלב שלה, ולא באופן רגעי, הוא הזדקף. פיו התעוות בזעף קל. אולי גם משהו אחר.
"אבא. האם להגן עלי עכשיו ע"י בורות…"
וכעת תירזה, עדיין תירזה, ניקתה את הבעתה, את כל מחשבתה, ונעצה את עיניה באביה המלך. ללא שום טיפת ניסיון להסוות את עצמה. "באמת יעזור אחר כך? או רק יסכן רבים. כולל אותי?"
כפיר נעץ מבט בחזרה. היא לכנסה את מבטה כלפי אמה. "זה התפקיד שלי כמלך להחליט על כך."
איילה מלטפת את גבו. מנחמת. מחזקת. אבל גם מפנה את פניה מתירזה. מבתה.
זה לא ענה על השאלה. אך תירזה לא אמרה זאת. כל הנוכחים ידעו זאת בכל מקרה.
היא רק לקחה את שאר הצלחת של העוגיות מנגה. ויצאה מהחדר. הפעם היא עלתה במעלית. עיניה יבשות. ופניה סמוקים. לאחר שעה היא תלך לסיור בעבודה החדשה שלה.
מהחדר שלה. הבטוח. …
הלנה שוכבת במיטה, שמחה יותר משהיתה מזה שבועות. כמעט צוחקת. זאת היתה חופשה מהחלומות. הממזר הדרכני הזה היה, מספק. החזה שלה רועד מצחוק, העיניים מתגלגלות מאחור.
כשעובר הרגע, והיא רגועה, היא קמה בניחותא מפולגת. כמה פקודות למערכות שלה, והיא מתחילה כמה הכנות אמיתיות.
ניטור של מקומות אפשריים של השובים שלה. למצוא מידע על התהליך הכללי אצל השלטונות בעניין. חיזוק אבטחה. הכל חשוב באותה מידה. קובץ מופיע, משאיר חותם על תשומת הלב שלה, מוחלף בהבא, היא צריכה להשיג הרבה, במעט. מעט זמן, מעט כסף, ובלי שאחרים יחטטו בעניינים שלה. …
הר־ ירד מהמטוס וראה את שירה וגיל בידיים של אביהן.
אלו היו שבועיים מפרכים. אבל עדיף על חודשים, או יותר. הוא לא היה חייב לעזור… על מי הוא עובד, זה היה נכון מוסרית ופטריוטית. הוא היה חייב.
ובכלל, הגיע הזמן לחזור להיות הארולד.
"הי, הארולד?" הוא לא זכר את השם שלו, החבר של לבן. גם החבר בעצמו לא היה סגור של השם של הארולד.
"תודה לך, ציפור האש שיצרת שם הצי־"
הארולד חייך. "־היתה לי ברירה אחרת? תשמרו על עצמכם." הוא לפת את הכתף של תער. הוא נזכר.
וכך זה נמשך. עד שמר בוטן פנה אליו. לידו, הארולד הניח, אדיב, פניו הקודרות בכל זמן שהוא לא מביט בשירה וגיל.
"תודה לך. הן סיפרו לי כמה עזרת."
"הן?" הארולד עוד לא הצליח להבין משפט שלם של גיל. הקטנה כרגע מחבקת, יותר חזק מכל פעם אחרת שהארולד ראה, את אדיב. רועדת מעט.
"בעיקר שירה." מר בוטן חייך.
"אתה עזרת לה לפתח כישורים קסומים והיית מבין השומרים שלה אחרי שהם כמעט נתפסו."
הוא התקרב אליו, כמעט פה לאוזן. "אתה היית שם בחופשה. אף אחד לא הציב אותך שם. מלבד הגורל. זה חומר של לוחמי עוף החול."
הארולד הרים גבה. "אתה חושב?" …
יום אחרי, הוא פנה לבית לימודי עוף החול. הוא נכנס לאחד ממרכזי הקניות העתיקים. ובין הכניסה לבית מרקחת, למאפייה, נמצאת הדלת הפשוטה ומשעממת למראה, של בית לימודי עוף החול. כשהוא פותח את הדלת, החושים שלו, הממשק שלו, אומרים לו שהמסדרון שמולו כבר לא באותה מציאות.
"קול." הוא אפילו לא שם לב למילה שיצאה לו מהפה. הוא מתחיל לצעוד דרך המסדרון, הרצפה הופכת מתחת לרגליים לשיש. הקירות הופכים בנקודה שהוא לא הצליח לתפוס מצבע אחיד ללבנים.
והוא עדיין יחיד במקום. דלתות הן חלונות, הם ציורים, הם- הוא מגיע לשולחן. עם פקידה.
"שלום, הארולד סנגראל, אנחנו מבינים שברצונך להצטרף?"
"למה האפק־ כן, אני רוצה להכנס למסלול הלימודים שבסופו אהיה לוחם עוף חול."
היא מחייכת חיוך שאמור להיראות אמיתי, כנה, אדיב וחם. זה נותן לו צמרמורת.
"זה מכין אתכם ללימודים. בבקשה תתישב ותכתוב מאמר של שלושה עמודים שמפרט את המניעים שלך, ומה אתה מצפה להפיק." …
הקיסרית לא יצאה מהחדרים האישיים שלה כבר שלושה ימים. אנד־רו מעולם לא ראה דבר כזה. הוא מסרב לחשוב על זה. הוא מתאם את הצוות במתחם הקיסרי. את העבודה שלו, סוף סוף.
מסנן מודיעין, מחפש כל דפוס שנוגע לביטחון הקיסרות. הוא כבר נכשל. הוא לא יאכזב את הגבירה שלו שוב.
הוא שולח זימון. אחרי דקה המנהל בפועל של ז'ול מתממש במשרד שלו.
"אדוני, ה-הנה ה-"
"תשאיר את הממצאים כאן. אני עדיין לא החלטתי שאתה והשאר הצלחתם להרוויח את זכות היתר של אוויר חופשי, שלא לומר סמכות בתחומכם."
לאחר שהעוזר המשני לשעבר חוזר לשאול ממנו הגיע, אנד־רו נאנח לרגע. הם הפכו אותו לעול על הגבירה. היא תסלח להם לפני שהוא אפילו יהרהר באפשרות. …
בזמן שהארולד שקוע בכתיבת מאמר על המניעים שלו…
תירזה כבר היתה עסוקה בעבודה.
בחדר, עם כוס ריקה של קפה, ואחת מלאה עדיין בשוקו, מול המסך. למביט מהצד זה היה נראה כמו אשלייה של תמונה תלת מימדית מהמאה העשרים. זה למעשה רצף של עזרי זכרון, אינדקסים, שלושה וקטורים נפרדים אך משיקים של מידע. כדי להוריד מהעומס של ממשק הלחשים שלה.
היא נראית רגועה, שקטה. היא באמת לא מתוחה באופן מיוחד. אבל החושים המודעים שלה מסננים לחלוטין את העולם האמיתי. היא נמצאת בעבודה.
העבודה האמיתית במרחב המדומה. הקסום.
היא משווה בין דפוסים של קבוצות. נגזרות של יחידים. דפוסים ומגמות שלאדם הפשוט היו נראים אקראיים לחלוטין. לא לה.
האם זה שהאדם הזה קנה חבל מעיד על ספורט? התאבדות? רצח? היא מסיקה את האפשרויות הסבירות.
ומעבירה הלאה. השעון לא מפסיק לתקתק כל שניה. מבחינת התודעה שלה, זה כל שעה.
…
Image by AI