מתוך "הבלתי מסווגים"
ירדן השתרע על הספה בסלון ביום קיץ מהביל, בדק בסלולרי את התאריך– "הַיּוֹם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם יוֹם, שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים וְשִׁשָּׁה יָמִים לָקוֹרוֹנָה". הסלולרי הראה גם את התאריך הרשמי, אך ירדן תהה בדכדוך מה יעזור לו לדעת שזהו "יום שישי, 7 באוגוסט 2020", אם עוד מעט מתחיל עוצר של סופ"ש.
"מתי כבר תיגמר הקורונה הזו..?" תהה ירדן בקול, ולא הופתע לשמוע את קולו של אלעד מסביר לחלל האוויר שה-Covid-19 (כי קורונה זו משפחה של נגיפים עם בליטות שמזכירות כתר) עוד תלווה אותנו זמן רב, שהפעם עוד היה לנו מזל שנגיף ה- SARS-CoV-2 התגלה בשלב מוקדם יחסית...
ירדן חייך לשמע קולו של אלעד, עצם את עיניו ונזכר איך הכירו מספר שנים קודם לכן, איך גרו ביחד בדירה קטנה, עברו לדירה גדולה יותר, גידלו ביחד חתול, עבדו במגוון עבודות, איך חלו בדצמבר בשפעת – הם, החתול וחבריהם, החלימו פחות או יותר, ושמועות על מגיפת קורונה שהחלה בסין הפכו למציאות בחודש מארס כשהקורונה הגיעה רשמית לישראל ו"כל מה שאז האמנו, כל מה שאז לא ידענו, כל מה שלא ראינו בא"...
"אוהב אותך", קטע ירדן את שטף דבריו של אלעד.
"מאוהב", השיב אלעד, "להמשיך?"
"אני מת להיפטר כבר מהמסכות האלה", רטן ירדן.
"המסכות האלה עוד הולכות ללוות אותנו זמן רב", המשיך אלעד להסביר שגם אם יפתחו חיסון שיסיים את הקוביד-19, תהייה מגיפה חדשה והאנושות תצטרך להתרגל לסוג חדש של אינטימיות.
בניסיון למצוא משהו שישעשע אותו ויסיח את דעתו משטף הדיבור ושטף הדכדוך החל ירדן לגלוש באינטרנט, מחפש משהו חיובי או לפחות משעשע. הוא קרא שפלאפון מתחילים בפריסת אנטנות דור 5, ולאחר מכן הגיב: "אם יש משהו חיובי בקורונה, זה שהיא דוחפת את מדינת ישראל – בוכה וצועקת - אל תוך המאה העשרים ואחת". היו שם גם תגובות ששיבחו את המהלך, תגובות שטענו שסך הכל מדובר במספר מצומצם של אנטנות ביחס למספר הרב שנדרש בכדי להביא לאיכות גלישה מיטבית – דבר שאפילו לא טרחו לעשות בדור 4, וגם תגובות שקוראות להחרים את רשת פלאפון ושדור 5 מסרטן ומסוכן.
ירדן חייך לעצמו וגלש בפייסבוק באחת הקבוצות האהובות עליו, שם מצא פוסטים שצוחקים על הקונספירטורים ואומרים שאם יהיה חרם צרכנים אז יהיה יותר רוחב פס למי שבאמת רוצה לגלוש במהירות, ועוד. הוא סיפר לאלעד, שהלך בבית שקוע במחשבותיו על הניסוי של פלאפון, ואלעד החל להסביר שיש צורך לפרוס אלפי אנטנות דור 5, שהן לא תהיינה אפקטיביות בתוך חללים סגורים אלא רק בחוץ, והמשיך.
"אני אוהב אותו אני אוהב אותו אני אוהב אותו", מלמל לעצמו ירדן, והמשיך לשוטט בפייסבוק, קורא על אנשים שמתנגדים לחבישת מסיכות ובמידה מסוימת מבין אותם, על פרופסור מסוים שטוען שהקורונה היא סתם שפעת – אשר מלווה בקהל של אוהדים ובתאי הד של פוסטים בגנות ההכרזה על מגיפה, בגנות הסגר, בגנות המסכות, בגנות החיסונים, בגנות הקביעה שהעולם עגול. הוא הציץ בפוסטים של מתקשרים שטוענים שהעולם שטוח "כי כך כתוב במקורות" וחשב לעצמו משועשע איך הם מסבירים את הפילים והצב, כמעט שומע זמזום שמתלווה לרחש המזגן שפועל בחדר.
(הזמן חלף, זמן שם לב לשינוי במרקם המציאות)
ירדן המשיך בשיטוטיו בפייסבוק, מנסה להגיב בהומור על חלק מהפוסטים – בחלקם קיבל תגובות נזעמות, במיעוטם תגובות משועשעות, בחלק מהקבוצות חסמו אותו מלהגיב - עד שהרגיש שהוא מאבד את המיקוד, כי הזמזום קיבל את מלוא תשומת ליבו, הבהירות בסלולרי החלה להתגבר וריצודים החלו להופיע מול עיניו.
(הזמן האט, זמן השתנק)
"ששששששששששששששששששששששש", שמע ירדן, וקלט את אלעד רץ לעברו כמו בהילוך איטי. הריצודים התגברו ולזמזום החלו להצטרף נקישות ושריקות.
(הזמן נעצר, זמן הציץ מבעד לאצבעות ידיו)
"שששששששששששששששששששששששש", שם ירדן ידו על עיניו לנוכח האור הבוהק, ומסונוור החל לבדוק את סביבתו. הוא חש שבמקום הספה הוא שרוע על משטח קר. העביר ידו על גבי המשטח, הוא אסף מעט ממנו וככל שחלף הסנוור השתדל להבחין – זה חול קר, שכמו מואר באור ירח – מבט אחד לשמיים אישר שהשמיים אכן ריקים. הנקישות, הצפצופים והזמזום כבר נשמעו קרובים. הוא חשש להתבונן בהם, חשש לראות מה עומד שם במקום אלעד.
"שששששששששששששששששששששששש", זיהה מוחו של ירדן את מקור הקול ושלח לפה הוראה לסיים כבר את מה שניסה לומר: "שִׁיט!"
"קום", קלט ירדן במוחו, אף שלא שמע באוזניו.
ירדן התרומם בבהילות לפני שקלט שהוא עושה זאת, וכשהמציאות סביבו סיימה להסתחרר הבחין שהוא נמצא במדבר ריק - פרט לשלד לבוש בברדס, המחזיק ביד אחת חרמש ובידו השנייה אוחז שעון עם מספר רב של מחוגים, שכל אחד מהם - מהגדול ביותר ועד הקטן ביותר, קפא באמצע התנועה. השלד קירב את השעון אל ראשו, נעץ את מקל החרמש בחול ונקש בידו הפנויה בשעון, ניער אותו והתבונן בו מקרוב. לאחר מכן משך בכתפיו ושאל: "מה אתה עושה כאן?"
קימט ירדן את מצחו, "ברצינות..? גם מוות של העכ-"
"לא!"
"אני מניח שזה בג-"
"כן."
"אתה נהנה לקטוע אותי?"
"כן."
"ככה חשבתי", אמר ירדן. "תוכל לומר לי איך אחזור הביתה, לבעלי?"
"מה דעתך לנקוש שלוש פעמים בנעליים הכסופות?"
"אתה צוחק עלי?"
מוות משך בכתפיו ולאחר מכן הביט לעבר רגליו של ירדן.
כשראה ירדן שהוא נועל כפכפי אצבע כסופים, רטן בעיניים עצומות: "הביתה! הביתה! הביתה! הביתה! הביתה! הביתה!"
(זמן הרים גבה, הזמן החל לנוע)
"אתה בסדר?" שמע ירדן את קולו של אלעד, פקח עיניו וראה את אלעד נושם לרווחה.
"ממממ-מה-מה-מה קרה..?" שאל ירדן.
"נבהלתי מאוד כי ראיתי שקרה לך משהו, אבל אז ראיתי את זה", השיב אלעד והושיט לירדן קלף.
חייך ירדן חצי חיוך כשקרא את הכתוב:
הציטוט מתוך "רק שיר געגועים", שכתב שלמה ארצי ושרה גלי עטרי
הסיפור נכתב בהשראת "עולם הדיסק" שכתב טרי פראצ'ט. ביחוד שבעולם הדיסק זמן היא אשה.
Title image by Dipesh Parmar from Pixabay
Scroll image by Clker-Free-Vector-Images from Pixabay
אני די אתאכזב אם בחוויית סף-מוות, לא אפגוש שלד לבוש ברדס עם חרמש ושעון.
גם אם הוא לא ייראה כפי שהוא מצויר ע"י פול קירבי.