מתוך "המיתוס של ארי-פז"
"והימים ימי קורונה, ומשועמם ארי-פז עד מאוד", נאנח ארי-פז ביושבו על הכסא בחדרו, ראשו על ידו השמאלית ומרפקו על שולחן הכתיבה.
"שוב אתה מקריין את החיים שלך?" קרא אחיו בעוברו ליד חדרו של ארי-פז.
ארי-פז הרים ראשו והסתובב על כסאו, "הגם אתה יואל?" שאל בעודו מניף יד שמאלו באוויר כשאצבעותיו כלפי מעלה.
"הגם אני, מה?" שאל יואל בחיוך עת נשען על הקיר מול ארי-פז, "דרמטי כמוך?"
עיניו של ארי-פז החלו למצמץ בעוד מוחו מנסה לפענח מדוע יש לו תחושת צְרִיר הַכָּרָנִי. כעבור מה שנדמה כנצח חדר להכרתו מבטו המודאג של יואל, שהתקרב ושאל האם הכל בסדר.
"חלפה בי תחושת צְרִיר הַכָּרָנִי" השיב ארי-פז, עיניו החומות מצומצמות, פיו מכווץ והוא משחק בשערו השטני.
"צריר מה?" שאל יואל, מניד ראשו.
"דיסוננס קוגניטיבי", נאנח ארי-פז והרים כף ידו השמאלית, "מדוע טורח אנוכי ללמוד את המונחים העבריים אם איש לא מבין אותם?"
"חשבתי שזו המטרה שלך", חייך יואל, "להתעלות מעל האנשים".
ארי-פז כיווץ את שפתיו, "הייתי מעדיף להשתייך…"
יואל הרים ידו לעבר ראשו של ארי-פז ("אל תיגע בשערי!"), משך בכתפיו והניח ידו על כתפו של ארי-פז, "על מה הדיסוננס, אם אתה יכול לתמלל?"
"היה לי פלאשבק שבו אתה מגיב לי בצורה נבזית לשאלה 'הגם אתה'..." גירד ארי-פז בראשו.
"אני יכול להגיב לך בצורה נבזית", חייך יואל חיוך שובב, "אם זה יעזור לך להרגיש טוב יותר".
ארי-פז גיחך, שלח ידו הימנית אל עבר השולחן, וזרק לעבר יואל את החפץ הראשון שמצא. יואל הרים את את המטלית ניקוי, חייך והחזיר אותה אל השולחן. לאחר מכן התיישב על המיטה, מתעלם מארשת הסלידה על פרצופו של ארי-פז.
"שיעמום…" אמר יואל בכובד ראש והניד בראשו, מעביר מבטו על פני חדרו של ארי-פז. ארי-פז היטה ראשו הצידה, תוהה אם כעת יואל לועג לו.
כעבור כדקה המשיך יואל, "מה דעתך לקרוא אחד מעשרות הספרים שיש לך בספריה שבחדרך או בטאבלט? או שמא לכתוב משהו? או לעשות את שיעורי הבית?" יואל חייך כשארי-פז הצטמרר, "אה! אני יודע!" הניף יואל אצבעו באוויר, "מה דעתך לעשות סרטון טיקטוק?"
"בכבוד", השיב ארי-פז והניד בראשו. יואל חייך לעצמו והלך לתת לצומי, החתולה הג'ינג'ית מנומרת וגוריה אוכל טעים. ארי-פז השתדל להתרכז על אף היללות שנשמעו מכיוון המטבח ולבסוף ניסה לסווג אותן כ"בעיה של מישהו אחר". הוא חייך כשחש ממוקד יותר, ולאחר מכן לבש חולצה כחולה קצרה ומכופתרת, ווידא שהבוקסר שלו נראה מספיק הגון.
ארי-פז הביט בחדרו בריכוז, מנסה לוודא שאף חתול לא מסתובב שם. הוא נזכר איך כשהתאמן בפתיחת פורטלים, פתח פורטל קטן למטבח ולהפתעתו דוט מיד קפצה דרכו לחדרו. וכמו קראה שוב את מחשבותיו, דוט מיד רצה לעבר ארי-פז, התיישבה לידו והביטה בו מאושרת. ארי-פז חייך ועירסל אותה בידיו. דוט גרגרה כשארי-פז ליטף את פרוותה השחורה ג'ינג'ית. לאחר מספר דקות הניחה מחוץ לחדר וסגר את הדלת.
הוא החל לחשוב היכן כדאי לצלם מבין המקומות שהוא מכיר. כשנתן לדמיונו לרוץ, נזכר בח'ירבת זרזיר, שם מישהו צייר ציור מרהיב על הקיר. ארי-פז היטה אצבעות ידו הימנית, כמו אוחז בג'ויסטיק דמיוני ופתח את תודעתו אל עבר הקיר. עד מהרה כמו התמוסס חלון מולו, והוא ראה לפניו את הנוף, מדמה רחפן שעף מול הקיר. בהזזת אגודלו השתנה המיקוד, וכשהתמקם לשביעות רצונו לחץ ארי-פז אגודלו על כף ידו ובטווח של מצמוץ מצא עצמו ליד הקיר.
הוא התמקם לשביעות רצונו, והתעתק חזרה לחדרו. כעת גם המיקום המדויק של גופו ליד הקיר היה צרוב בתודעתו.
ארי-פז חיבר את הסלולרי למוט סלפי, הפעיל את הטיק-טוק, כיוון את הסלולרי לעברו, והחל לצלם סרטון: "היודעים הנכם מה הבעיה בשימוש ב'תקריב'?" שאל ארי-פז ומיד שיגר את עצמו אל הקיר המצויר, "שכאשר יוצאים הנכם החוצה, עלולים הנכם לשכוח ללבוש מכנסיים".
התגובות לא איחרו לבוא: חלקם לעגו לו על השפה הארכאית (אם כי לא במילה זו הם השתמשו), חלקם שיבחו אותו על העברית התקנית, חלקם היו משועשעים מהבדיחה. היו ששיבחו אותו על יכולת העריכה וההעמדה: המעבר בין האזורים נראה רציף והעמידה שלו לא השתנתה - ניתן היה לחשוב שהוא לא הקפיא את הצילום, רץ אל הקיר עם הגרפיטי, נעמד באותה תנוחה וצילם שוב.
"לו רק היו יודעים", חייך ארי-פז והתעתק מיידית אל חדרו, סומך על יכולתו לחוש בכל שינוי שם.
ניגש ארי-פז אל חדרו של יואל, אשר ליטף את וואקו הלבן-ג'ינג'י עם כתמים לבנים על גבו, והראה לו את הסרטון.
"סרטון יפה", אמר יואל, "כל הכבוד גם שהשתגרת מבלי למצוא עצמך בתוך שלולית".
"זה קרה רק פעם אחת", רטן ארי-פז.
"אני רוצה לבדוק משהו", אמר יואל וביקש מארי-פז לבוא בעקבותיו למטבח. יואל נעמד ליד השולחן במטבח וביקש מארי-פז לעמוד לידו, ולאחר מכן להשתגר לחדרו ולחזור כשיואל יקרא לו. ארי-פז משך בכתפיו והשתגר לחדרו. יואל הציב את אחד הכיסאות היכן שארי-פז עמד, התרחק ליתר ביטחון וקרא לארי-פז לשוב.
ארי-פז הופיע כשהוא יושב על הכיסא, ואמר ליואל בחיוך, "נדמה לי שכבר סיפרתי לך שיש לי יכולת לסרוק מקומות לפני שאני נכנס אליהם. אבא איתמר הציע הסבר שאומ-"
יואל הרים את הדבר הראשון שמצא לידו וזרק אותו לעבר ארי-פז. ארי-פז מצמץ, עת איבד את הריכוז ואז חייך כשהבחין בדוט המשחקת במגבת שנפלה על הרצפה ולאחר מכן רכן ללטף את דוט. דוט הביטה לעבר פניו של ארי-פז שבחיוך הרים אותה בידו השמאלית וליטף אותה בימנית, "מתוקה, חמודה…" החל למלמל לדוט בעת שיואל חייך חצי חיוך.
"אוף…" רטן יואל, "אני צריך להגיע למשמרת בעוד שעה, ואני מצונן ומשתעל… אני חושב שאודיע להם שאני לא יכול להגיע היום…"
"מה דעתך שאביא אותך לשם?" שאל ארי-פז.
"אתה לא תתן לי להנות, הא?" קרא יואל.
ארי-פז הרים גבה.
"אתה תשמיד כל פתוגן, אני כבר מכיר אותך", רטן יואל.
"את זה אתה זוכר, הא?" עקץ אותו ארי-פז.
"איך אפשר לשכוח!" קרא יואל, "אתה פלטת עלי את הווסאבי כשאכלנו ביחד סושי!"
"אמרת לי שזה אבוקדו!" קרא ארי-פז, שומע את צומי שואטת אל מחוץ לחדר.
"לא חשבתי שזה ישתגר מפיך היישר לצלחת שלי!" קרא יואל וארי-פז עיווה פניו מעוצמת הקול.
"לא שלטתי בזה" חייך ארי-פז, "טוב שזה לא השתגר לפה שלך… "
יואל שתק שתיקה רועמת, וארי-פז חייך, "למען האמת, אני צריך להודות לך על שעוררת אצלי את היכולת הזו".
"כלומר?" היטה יואל ראשו וכיווץ מצחו.
"לפני כעשר שנים", החל ארי-פז לומר, "הלכנו להתחסן נגד שפעת"…
…אריפז בן השבע ישב מול האחות, תוגה על פניו. "אני לא אוהב זריקות", אמר בקול נוגה.
האח הביט בו ברכות, "אתה מעדיף לשכב?"
"גם אני לא אוהב זריקות", אמר לירן, מלטף את ראשו של אריפז שהביט בו במבט שואל. "אני משתדל שלא להסתכל על המזרק ולהתמקד בנשימות".
"אתה גיבור כמו אחיך", חייך האח לעבר יואל שניפח את חזהו, מוצץ סוכריה על מקל.
"אריפז יצטרך חיסון לכל זן של שפעת בעולם!" קרא יואל.
"הוא מתלוצץ", מיהר לירן להסביר כשהאח כיווץ גבותיו.
"בכל מקרה, יש לי חיסון כלפי הזנים הנפוצים בישראל", אמר האח.
"זה יספיק", חייך לירן.
…"טוב שלא אמרת שאני יכול להשתגר לכל מקום", סיכם ארי-פז.
"בן שמונה הייתי", רטן יואל, "ילד נלהב".
"הייתי אז צעיר מכדי לחקור את יכולת השיגור שלי", חייך ארי-פז, "אבל הפחד עורר בי את המנגנון שמאפשר לי לזהות דברים שמזיקים לגוף".
"נו טוב…" אמר יואל, "תן לי כמה דקות להתלבש. ותלבש מכנסיים". ארי-פז משך בכתפיו והלך לחדרו ללבוש מכנס ג'ינס קצר.
יואל לבש ג'ינס ארוך, חולצה לבנה וסנדלים ואחר צלצל לאחראית המשמרת, בכדי לוודא שיוכל להגיע עם ארי-פז, כך שיוכלו להופיע בחדר המשרד מבלי לעורר בהלה בקרב העובדים או הקונים. לאחר מכן ניגש אל חדרו של ארי-פז, "קארן מוסרת לך ד"ש".
ארי-פז קפא, עת זיכרון פלאשבק התעורר בו…
… היה זה כשנה קודם לכן, כשיואל הציע לארי-פז להתנסות בעבודה בחנות הבגדים בה הוא עובד.
"טוב, אבל תשמע", הרצין יואל, "זה מקום שבו אני עובד, מכירים אותי שם, אז תשתדל שלא להיות יותר מדי מוזר. לא להגזים במחוות, להשתדל ליצור קשר עין-"
"מעוניין הנך שלא אהיה אני?" קטע אותו ארי-פז.
"אה כן, תשתדל גם לא לדבר בשפה מוזרה", אמר יואל במבט רב משמעות, "בקיצור, תשתדל 'לזייף נורמליות', כפי שאבא איתמר קורא לזה."
ארי-פז רטן אך הסכים לנסות.
ארי-פז ויואל נסעו באוטובוס לקניון, וכשהגיעו לכניסה ארי-פז ניסה לומר שיש לו אישור להיות בלי מסכה ונעלב כשהשומר לא האמין לו. "כעת זה בסדר?" שאל ארי-פז את השומר, לאחר ששם מסכה על סנטרו. יואל חיבק את כתפו של ארי-פז והם נכנסו פנימה.
"פלורנס?" רטן ארי-פז כשראה את השלט של חנות הבגדים בה עובד יואל, "לא יכלו לתת לה שם ישראלי?"
"תל עדשים?" גיחך יואל.
"מה לגבי 'מונפורט'?" השיב ארי-פז כשנכנסו לחנות.
ארי-פז התעמק בערימת בגדים, ולפתע הצטמרר לשמע קול רם "יואל! התגעגעת אז באת?" הוא הביט סביבו וראה בחורה עם שיער חום מתולתל לבושה בחולצה ירוקה קצרה, "תגיד, זה אח שלך? יו, אתם דומים!"
"למה אתה מביט לי בחזה!?" שאלה הבחורה את ארי-פז.
"מנסה אנוכי לקרוא את תג השם אשר על חולצתך", הגיב ארי-פז.
"הוא תמיד מדבר כך?" שאלה הבחורה את יואל.
"רק כשהוא נבוך", השיב יואל. "ארי-פז", החווה יואל בידו לעבר ארי-פז, "קארן", החווה לעבר הבחורה.
"נעים מאוד", הגיב ארי-פז, מעקם פרצופו.
"ארי-פז שוקל לעבוד כאן", אמר יואל, וארי-פז הצטמרר.
"איזה חמוד!" קראה קארן וארי-פז הצטמרר שוב, "אתה יודע לקפל בגדים? לדבר עם לקוחות?"
"קארן, את מוכנה בבקשה, לא לעשות לחנות שם רע?" שמע ארי-פז קול שקט וסמכותי וקארן התרחקה משם. כשהביט סביבו ראה בחורה עם שיער ג'ינג'י חלק. "רוית, אחראית המשמרת", היא הושיטה את ידה. ארי-פז נגע בידה בהיסוס, "נעים מאוד..?"
"אתה נשמע לא בטוח", חייכה רוית, וארי-פז חייך מהוסס.
"אני מצטערת לגבי קארן", אמרה רוית, "אני מודה שיש מגוון של אנשים בין העובדים וגם בין הלקוחות". רוית הביטה ביואל שחייך חיוך שובב.
"אבא לירן אומר שהאנושות מתחלקת לשני חלקים", אמר ארי-פז, לא שם לב שיואל מעווה פניו, "אלה שמאובחנים, ואלה שלא".
"לירן נשמע כמו אדם חכם", חייכה רוית.
"הוא מעביר סדנאות לגבי הנגשה", הגיב ארי-פז.
"רמפות וכאלה?" שאלה רוית.
"אם אפשר לתמצת במשפט אחד", הגיב יואל, "תהיו אמפתיים".
"אני בהחלט בעד", השיבה רוית.
"איך אתה מתרשם?" שאלה רוית את ארי-פז, "אתה מסוגל לעבוד כאן?"
"הממממ… אני יכול לדבר בכנות?" שאל ארי-פז.
" עצם ארי-פז את עיניו לרגע, "אני מסונוור מהאורות, המוסיקה כאן מושכת יותר מדי את תשומת ליבי, אני מרגיש שקשה לי מדי להתמקד בלקוחות שלא לדבר על קארן…"
"צריך להיות לפחות משהו אחד שטוב כאן…" חייכה רוית.
"את", חייך ארי-פז.
"אמרו לך שאתה חמוד?" חייכה רוית.
"מממ… תודה?" חייך ארי-פז במבוכה.
"מה הכישורים שלך?" שאלה רוית.
"נוכל לדבר במקום פרטי יותר..?" היסס ארי-פז.
רוית הוליכה אותו ואת יואל לחדר המשרד, "כאן נוכל לדבר בפרטיות".
ארי-פז השפיל עיניו, "אני יכול להשתגר בכח המחשבה".
"והוא גם יכול לרפא מחלות תוך כדי!" התלהב יואל.
"איפה הגלימה שלך?" חייכה רוית.
"עדנה מוד הדגישה, No caps" קרא ארי-פז.
"משפחת סופר-על?" חייכה רוית ויואל גלגל עיניו.
"נהנתי להכיר אותך", אמרה רוית בהביטה בשעון.
"נעים גם לי", השיב ארי-פז ורוית המשיכה, "יואל, אתה צריך להתחיל את המשמרת".
יואל התנשף, החתים את טביעת אצבעו בשעון ויצא מהמשרד.
"אני גם צריכה לחזור לעבודה", אמרה רוית, "ללוות אותך ליציאה?"
"אני יכול לצאת לבד, אם זה בסדר מבחינתך…" קרץ ארי-פז.
רוית הרימה גבה, "למה אתה מתכוון?"
ארי-פז חייך ונמוג מהמשרד, נושא עימו את חיוכו.
בזמן שהשתגר קלט את רוית פוערת עיניה, "או. קיי…"
…
"ארי-פז? אתה בסדר?" שמע ארי-פז את קולו של יואל עת חזר לתודעתו תוך שהוא מצטמרר.
"קארן…" פלט ארי-פז.
" לא אמרתי לך?" חייך יואל, "היא כבר לא עובדת שם".
ארי-פז עצם עיניו, "תודה שאתה אומר לי…"
"כבר הודעתי שאגיע…" היסס יואל, "אני מבין שאני צריך למהר לאוטובוס?"
"לא, זה בסדר", חייך ארי-פז חיוך חושף שיניים, "גם ככה התכוונתי להגיע לשם" אמר, עת יואל היטה ראשו ועיגל שפתיו, "קראתי שהגיעה קולקציה של כראמל".
Image by Alexandra_Koch from Pixabay