ארי-פז היה כאן - פרק ח

מתוך "המיתוס של ארי-פז"

"יומן הקברניט, תאריך כוכבי - תעזבו אותי בשקט", גיחכתי לעצמי. "גורמים עוינים השתלטו על ספינת החלל ארי-פז."

"אוקיי לא", הרהרתי, "זה נשמע יותר מדי דרמטי".

"אבא לירן? מה בדיוק הנך עושה?" שאל ארי-פז.

בהיתי בתקרה, ברצפה, בארי-פז שהחל לטופף ברגליו על הרצפה.

"עברה בך לפעמים המחשבה שהיית יכול לעשות דברים אחרת?" השבתי, "היתה לך לפעמים תחושה שהיית בסיטואציה ונהגת בצורה מסוימת, ופתאום אתה חווה את אותה סיטואציה ונוהג בצורה שונה?"

"ראית שוב את סדרת 'המטריקס' אבא?" הגיב ארי-פז באיטיות.

"גם", השבתי, "אבל תחשוב לרגע. אתה ילד חכם."

"אני לא ילד", רטן ארי-פז, והביט בי כששפתיו מתוחות.

"לזה אני מתכוון..." עניתי, משפיל ראשי, "יותר מדי זמן התייחסתי אליך כאל ילד. אני מודה שהכל היה די לא מובן לי במשך זמן רב."

"למה אתה מתכוון, אבא?" שאל ארי-פז, והתקרב אלי מעט.

"כשהכנת את הסרטון, צילמת את הכל בטייק אחד", אמרתי וארי-פז הנהן, "אבל האם לא עשית חזרות לפני כן?"

"הלכתי לחדרי, התעתקתי למקום שזכרתי", השיב ארי-פז, "ואז הלכתי לחומה, וידאתי שאין שם אף אחד, התעתקתי למקום סמוך ובחזרה לקרבת החומה בכדי לוודא שאני שולט בזה-"

"והביתה בכדי לסדר את החולצה והשיער?" חייכתי, וארי-פז קימט גבותיו.

"למען האמת, כן", אמר ארי-פז, "ולאחר מכן הייתי מוכן לצלם את הסרטון."

"אני רוצה לבדוק משהו", אמרתי, "אתה יכול לבוא איתי רגע למטבח?"

ארי-פז הנהן והלכנו שנינו למטבח, שם נעמדתי קרוב לכיור. "אתה יכול להשתגר לחדר שלך, וכשאקרא לך להשתגר לכאן בחזרה?" שאלתי וארי-פז הגיב בחיוב, ותוך רגע השתגר לחדרו.

משכתי אלי כסא בכדי לסמן את המקום בו עמד ארי-פז וקראתי לארי-פז. תוך שניה הוא הופיע ליד הכיסא. "מה זה היה אמור להיות?" קרא ארי-פז.

חייכתי ואמרתי לו, "יש לי תחושה שלא היית מודע לכך, אבל כמו שהחוש שלך מגן עליך מפני סכנות גדולות, הוא גם אפשר לך לסרוק את המקום אליו אתה משתגר בפני סכנות קטנות, כמו שלולית או בעלי חיים", הצבעתי לעבר דוט שהביטה בנו מכיסא במטבח.

"אז למעשה לא הייתי צריך לסגור את החדר כל הזמן הזה?" שאל ארי-פז.

"לא בשביל להתעתק, אבל כן בכדי למנוע מהחתולים לבלגן לך את החדר", חייכתי.

"כל הבית גם ככה מבולגן", רטן ארי-פז.

"זה בית חי, נושם..." ציטטתי את אמי.

"ומבולגן", סיכם ארי-פז, ואני חייכתי חצי חיוך.

"תוכל לשגר אותי ואותך לחדר שלך?" שאלתי, וארי-פז חייך, "שים ידך על כתפי".

ראיתי את חדרו של ארי-פז מתממש על רקע המטבח ובתוך רגע עמדנו בחדרו. ישבתי על המיטה והחוויתי לארי-פז להתיישב לידי. "בוא נחזור רגע לשאלה ששאלתי קודם..." אמרתי, "אתה זוכר לפעמים דברים שכמעט קרו? כמו למשל, שם משפחה אחר?"

ארי-פז כיווץ גבותיו, "זכור לי משהו..."

"האם השם 'ירדן מנחם' אומר לך משהו?" שאלתי.

"הכרתי מישהו כזה..." קימט ארי-פז את מצחו בריכוז.

"כך נקראתי בעבר", אמרתי. ארי-פז הביע קול הסכמה.

"אתה זוכר את השיחה שהייתה לנו, כשהפתעתי אותך בזמן הכתיבה", אמרתי, וארי-פז חייך חצי חיוך "כן, כשאמרת לי לצאת-לרדת מהארון..."

"כן..." אמרתי, "מצטער אם פגעתי בך". ארי-פז הניע ידו בביטול ואני המשכתי, "גם השיחה הזו עברה מספר התפתחויות. וגם לאחר מכן, היו כמה שינויים. יש לי קושי להתייחס לדברים, להאמין שהם באמת קורים ולפתח אותם. ביחוד אם אין לי ממי ללמוד, מישהו שיאשר לי שזה אכן קורה. נראה לי שגם לך".

ארי-פז גירד את ראשו, "לכן גם היה לך חשוב להראות לי שאני יכול בעצם להתעתק למקום מסוים מבלי לחשוש שמא אדרוך על משהו לא נעים?"

"כן!" קראתי, "ואם נחשוב על כך, "אם היית מקבל עזרה מתאימה כבר היית יכול לפתוח פורטל ולעבור דרכו מתי שמתאים לך, שלא לדבר על לפתוח מעין חלון ולצפות דרכו."

"כמו בסרט גברים בשחור שלוש?" שאל ארי-פז.

"בדיוק..." חייכתי, "הסצנה שבה גריפין מניח ידיו על קיי וג'יי, והם רואים את המשחק כפי שהוא רואה אותו", הראיתי לארי-פז את הסרטון בסלולרי, " עד הרגע האהוב עלי כשבוריס חוטף את גריפין", חייכתי חיוך חושף שיניים. 1 ↓

"כן, אני מבין למה אתה מתכוון", השיב ארי-פז.

"לגבי בוריס או לגבי הפורטל?" שאלתי בחיוך.

"שניהם", חייך ארי-פז.

"מה אם הייתי אומר לך", היטיתי ראשי על הצד, "שיש לי יכולת להשפיע על מהלך הדברים-"

"אמרת משהו כזה", קטע אותי ארי-פז, "עוד בשיחה בינינו כשהזכרת את סרקין רו!"

"פענחת את זה יפה..." חייכתי.

"הדחקתי את זה, ליתר דיוק, עד שרמזת זאת כעת", חייך ארי-פז חצי חיוך.

יללות נשמעו מעבר לדלת, וארי-פז קם ופתח את הדלת. תוך רגע וואקו ויאקו הג'ינג'ים נכנסו לחדר והחלו להתרוצץ ולריב ביניהם, ודוט השחורה ג'ינג'ית קפצה על המיטה והביטה בנו בעניין.

"החיים שלהם כל כך מוגנים כאן", חייכתי וליטפתי את דוט, מביט משועשע בוואקו ויאקו.

"אני תוהה מה קרה למושי והגורים שלה", הגיב ארי-פז.

"כאן, או במימד האחר..?" שאלתי.

"אל תנסה לייפות את המציאות", הרצין ארי-פז.

"אתה זוכר שמושי הוציאה את הגור הלבן עם הכתמים השחורים, ואת הגור המנומר שחור-אפור?" שאלתי וארי-פז הנהן, "ואת שני הגורים השחורים לבנים הוצאתי בארגז קרטון?"

"כן..?" אמר ארי-פז בהיסוס.

"את הגור המנומר היא הזניחה וכיוון שלא היה מי שיאמץ אותו הוא נפטר", אמרתי בקול שקט וארי-פז הרכין ראשו ושמט כתפיו, "ואת הגור הלבן שחור הרג כלב שפלש לחצר..."

"והשאר?" שאל ארי-פז בקול שבור.

"התמקמו עם מושי במתחם שאחת השכנות סגרה, וגדלו עד שהם החלו להיות עצמאים", השבתי.

"טוב שלפחות שניים שרדו", חייך ארי-פז חיוך קל.

"כן..." כיווצתי שפתיי, "מושי בחרה לחיות כחתולת חצר, ומעטים הגורים שבאמת מצליחים לשרוד מעבר לשנה..."

שתקנו כדקה לזכר הגורים של מושי, ואז ניערתי ראשי, "אז כן... הרבה דברים שעשינו היו אמורים להיראות אחרת, ואני באמת מצטער שהתייחסתי אליך כאל ילד, והיה לי נוח שלא לעזור לך לשפר את הכישורים שלך בהשתגרות ופתיחת פורטלים."

"נוח?" רטן ארי-פז, "כמו שכעת אתה מוכן לממש את שני הגורים של מושי?"

"היית רוצה?" שאלתי.

"מה, שהם יחיו איתנו כאילו כלום לא קרה?" שאל ארי-פז מכווץ שפתיו.

"המממ..." הגבתי.

"כבר אמרתי שאתה לא צריך לייפות עבורי את המציאות", הקשה ארי-פז.

"ניסיתי מדי פעם להשפיע על ההתרחשויות בדיעבד", אמרתי וארי-פז היטה ראשו, "אבל כאן נדרשת עבודה מקיפה, כבר מהבסיס."

"למה בדיוק אתה מתכוון?" שאל ארי-פז.

"אתה מכיר את הסצינה במטריקס, שצריך לצאת משם?" שאלתי וארי-פז הנהן.

"תהליך פינוי החל, אנא גשו ליציאה הקרובה", נשמע קול כריזה.

"מה לעזאזל?" שאל ארי-פז בבהלה.

קולות ריצה נשמעו ליד הדלת, ובתוך רגע נכנסו יואל ואיתמר לחדר.

"מה לכל הרוחות הכריזה הזו?" קרא איתמר, "ועוד החיצים שהופיעו פתאום ומכוונים אל החדר של ארי-פז".

"ומה לעזאזל הדבר הזה על הקיר?" אמר יואל, מצביע אל עבר הקיר.

ארי-פז וכולם היבטנו לעבר הקיר, שם במקום החלון היה חור תולעת מסתחרר.

"כן..." חייכתי.

"אתה יכול להסביר, לירן?" שאל איתמר, מדגיש כל מילה.

"אם נתחיל מהסוף, הגיע הזמן לעזוב", אמרתי.

"לאן לעזאזל?" קרא יואל.

"אם הייתם יכולים לחזור לעבר עם הידע שלכם כיום", הגבתי, "ויכולים לשנות אותו, הייתם עושים זאת?"

"נראה לי שכן", גירד יואל בראשו.

"אז הנה ההזדמנות", החוויתי לעבר חור התולעת.

"לא שיש לנו יותר מדי ברירה", רטן יואל, ואני משכתי בכתפיי.

"אנחנו צריכים לקחת איתנו משהו?" שאל איתמר.

"טכנית, לא חייבים" הגבתי.

"לפני שאנחנו עוזבים", אמר ארי-פז, "אני רוצה לנסות משהו..."

"סבבה", חייכתי, וארי-פז הניף אצבעו באוויר וניסה להניעה.

חייכתי ובתוך רגע הופיע שובל של אור בעקבות אצבעו.

"איך זה עובד?" שאל ארי-פז.

"תתייחס לזה כאילו שאתה כותב באוויר", השבתי, "זקוף את האצבע בכדי לכתוב, כווץ אותה בכדי לנוע למקום אחר."

ארי-פז חייך ושרבט באצבעו, "כעת אני מוכן."

הנחתי ידי על ארי-פז ועל יואל, שהניח ידו על איתמר.

"רגע", קרא איתמר, מה יהיה עם צומי והגורים?"

"הם יבואו בעקבותינו", חייכתי.

ארבעתנו פסענו אל עבר חור התולעת, מותירים אחרינו את הכתובת הזוהרת באוויר.

---

1 ↑ סצנת אצטדיון הכדור-בסיס מתוך הסרט "גברים בשחור 3"

אז כן, אני מודה. הגעתי לנקודה שאני צריך לכתוב את כל הסיפור מחדש.

אתחיל בסצינה הראשונה בפרק א' ונראה לאן אגיע...

יובל

Image by Alexandra_Koch from Pixabay