שוב מנסה לברוח - פאנפיק ל"שומרי הערים"

מה מרגיז את רוח העיר חיפה, לקראת סוף חגי תשרי?

טריגר: הסיפור מתרחש בבוקר ה-7/10. יש התייחסות לכך בנספח.

סדרת "שומרי הערים" מבוססת על הרעיון שלכל עיר יש רוח עיר, ולכל ארץ יש שומר ערים שאחראי לסייע להן במידת הצורך, לשמש כאוזן קשבת, תמיכה ועזרה, ולהוות את הגורם המקשר בינן לבין עולם בני האדם.

(רותם ברוכין, מתוך האתר "פתקיות ליד המיטה")

רוח עיר בשלבי התממשות

"היא שוב מנסה לברוח!"

קול נרגז מטלטל אותי מהשינה. אני חש לצידי את אביב מתנועעת במיטה, מתעוררת גם היא. מחווה שמחמיאה לי בכל פעם.

"מי?" אני ממלמל, חצי רדום.

"העיר הזו, שלא קיימת!"

"ר'ליה?" מתנער במיטה בבהילות, אני מנסה להתעורר. "שבת, שש בבוקר", אני נאנק, מביט בשעון לידי.

מבטי מתמקד במי שניצבת מול המיטה, לבושה בחולצה של הטכניון, לראשה כובע מלחים, ובידה רצועה ירוקה בה אחוז… "חזיר בר? חיפה, הכל בסדר?"

"גרשון…" מושכת חיפה בכתפיה, "אני תקועה איתו. סיפור ארוך."

"אני חושב שאני יודע…" אני מחייך קלות, משתדל להרחיק את זכרונה של ר'ליה מתודעתי. אביב מתיישבת במיטה, מחייכת חיוך שובב.

"הממ… את מוכנה לתת לנו כמה דקות להתארגן?" אני מנסה לשפשף את קורי השינה.

"רוצה שאכין לך קפה בינתיים?" שואלת חיפה, מחייכת חצי חיוך.

"הפוך?" מרים אני גבה.

"גם אצלי יש בתי קפה טובים", משיבה חיפה, מכווצת שפתיה.

"תודה", אני משיב בשקט, "רק אם תוכלי לקחת מפה את גרשון, לפני שיאכל לי את העציץ".

כשחיפה יוצאת מהחדר נדמה לי שאני שומע אותה אומרת משהו בשקט. אני מביט לעבר אביב, מקמט מצחי. "היא מקווה שאתה אוהב חריף..?"

"משהו מוזר קורה כאן…" אני מגיב. "מסקרן ומסקרן יותר", מחייכת אביב, בזמן שאני קם מהמיטה. אביב קמה מהמיטה והיא מטופחת ולבושה שמלה שחורה.

אני הולך לשטוף פני ולנסות להתעורר, לבוש בתחתוני בוקסר. כוס קפה מחכה לי על שולחן המטבח. בעודי מושיט ידי לקחת אותה היא לפתע מרצדת ומתמצקת מחדש. "את לא צחקת לגבי הפלפל!" זועקת אביב, "חיפה, מה קרה לך?"

"אני לא יכולה להיות בשקט כשהיא בכל פעם מפריעה לי!"

"מי?" אני שואל.

חיפה מכווצת שפתיה, כאילו אכלה לימון עם הקליפה, "קריית חיים", היא לוחשת.

"קריית חיים?" אני חוזר בקול על דבריה.

"קראת לי?" נשמע קול עמום. בתוך רגע מתחילה להתממש מולי רוח העיר קריית חיים. עודנה חצי שקופה, שיערה מתולתל, לגופה מכנסים קצרים אפורים, חולצת טי לבנה וכפכפי אצבע אדומים.

"את!" זועקת חיפה בעוד גרשון מתאמץ להשתחרר מהרצועה ולרוץ להתחבא.

"נעים מאוד", מחייכת אלי קריית חיים.

"שמעתי עליך מאבא שלי" אני מחייך בחזרה, "הוא סיפר שהכיר אותך בצעירותו, עד שנעלמת בשנת 1950…"

"מעניין למה…" מביטה קריית חיים במבט צידי לעבר חיפה, שרוטנת, "טיפחתי אותך במשך יותר משבעים שנה וכך את מתייחסת אלי?"

"טיפחת?" זוקפת קריית חיים גבותיה, "ארנונה כמו במרכז הכרמל..!"

חיפה מחייכת קלות, "צריך איכשהו לממן את ההשקעה".

"חלק גדול מהבתים מוזנחים", מתחממת קריית חיים, "בתי עסק רבים נסגרים, חלקם כבר העדיפו לעבור לתוך קניון - בטענה ששם ההוצאות פחותות, תאי הדואר בסניף המקומי מוכרים על ידי כולם חוץ מרשויות הממשלה, כבישים רבים מוצפים בחורף… ובכל מערכת בחירות יש נציגים שטוענים שהם דואגים לתושבי קריית חיים… תודה, באמת."

"וכעת?" אני שואל.

"אני חשה שהאנשים כבר מוכנים לקראת הבחירות הקרובות", משיבה קרית חיים.

"איפה ה'אנשים' האלה נמצאים?" שואלת חיפה.

אביב מחייכת אלי ומנידה ראשה לעבר השולחן, שם מחכים לנו שני ספלי קפה הפוך ועוגות טירמיסו. בחיוך אני מתיישב לידה, ושנינו מביטים בהפקה המתחוללת מולנו.

"קריית חיים מזרחית, מערבית וקריית שמואל נמצאים תחת חסותי", אומרת קריית חיים-שמואל, "כך שמצפון-"

"כן, ידוע", קוטעת אותה חיפה בגיחוך.

קריית חיים-שמואל מחייכת חצי חיוך ונראית מוחשית יותר, בבגדיה מופיעים בית כנסת, חוף ים ובית קפה, "דרומה יש את אצטדיון קריית חיים" אמרה, וייצוג של האצטדיון הופיע בחולצתה.

חיפה מתופפת ברגלה, "זה ימשך הרבה זמן?"

"מממ…" מכווצת קריית חיים-שמואל שפתיה, "גם המפעלים במפרץ חיפה תחת אחריותי…"

"מצידי…" מגחכת חיפה.

מפעל מעלה עשן מופיע על מכנסיה של קריית חיים-שמואל, "אני חושבת שאולי באמת כדאי לפנות אותם לטובת טיילת…" אמרה. המפעל נמוג ובמקומו מופיעה חגורה בגווני ירוק וחום.

"אני מקווה שזה לא יימשך הרבה זמן", אני מפהק. חיפה וקריית חיים-שמואל מביטות לעברי, האחת בשעמום השניה מחייכת חיוך שובב.

"קניון חוצות המפרץ גם תחת חסותי", אומרת קריית חיים-שמואל, עת מרכז קניות מופיע היכן שהיה המפעל, וחיפה מעווה פניה, "כן, גם תחנת המטרונית מעידה על כך…"

"ולמעשה…" מגיבה קריית חיים-שמואל, עת אביב מהירת המחשבה מממשת לפנינו דלי גדול של פופקורן, "גם נמל התעופה ובית הספר הטכני של חיל האוויר". כובע טייסים מופיע על ראשה של קריית חיים-שמואל.

"איך את מעזה" זועקת חיפה, "לקחת את שדה התעופה שלי?! תקוף!" צועקת חיפה, וגרשון מתקדם באי רצון לעבר קריית חיים-שמואל, אך נמוג כשהתקרב אליה.

"אה כן", מגחכת קריית חיים-שמואל, "השכונה היחידה בחיפה-"

"קריית חיים-שמואל! חיפה! מספיק!" אני קורא, ושתיהן נעצרות ומביטות בי נזופות. "אתן מתנהגות כמו שתי ילדות!"

"סליחה", אומרת קריית חיים-שמואל, לי ולחיפה. "מצטערת גם", משיבה חיפה.

"נדון בכך לקראת הבחירות בסוף החודש", אני מפהק, "אם אין משהו נוסף, אני הולך לנוח מעט."

---

בספטמבר 2021 ביקשתי מרותם ברוכין סיפור על קריית חיים שרוצה להתממש בנפרד מחיפה, וחיפה ממש לא אוהבת את זה…

היתה לי התחלה של סיפור שבו חיפה מעירה את יהונתן ואת אביב (תל אביב-יפו) השכם בבוקר... הרעיון המשיך להתגלגל עד שבסוכות 2023 החלטתי לשבת ולכתוב את הסיפור, לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, בסוף אוקטובר.

בשבעה באוקטובר חמאס-דאעש פלשו לישראל, רצחו כ-1400 אנשים, כולל ילדים ותינוקות, פצעו אלפי אנשים וחטפו יותר מ-240 אנשים, כולל זקנים, ילדים ותינוקות.

במשך מספר שבועות התלבטתי אם להמשיך את הסיפור. הרגשתי שיש לו מקום, אך לא ידעתי איך לסיימו. כשניסיתי לכתוב על המציאות הזוועתית, זה הרגיש לי די מאולץ. אז עצרתי כמה רגעים לפני...