מתוך "הבלתי מסווגים"
דני מצמץ בעיניו בעודו מנסה להבין מה עומד מולו. אוסף של רשמים כמו דחק עצמו אל מוחו: יצור בגובה כשני מטרים. הוא נראה אנושי פרט לכך שעינו הימנית כחולה ועינו השמאלית כתומה בוהקת. שיערו שטני ומסורק מעל מצחו. היצור לבוש בגד גוף כסוף. באזור החזה שלו יש סמל שנראה כמו לב הפוך בצבע לבן על רקע כחול. תוך עשירית שניה התמקד מבטו של דני במה שבאמת משך את תשומת לבו – מכשיר דמוי אקדח אותה החזיק היצור בידו השמאלית, המכוון לעברו.
הוא ראה את פיו של היצור נע אך זאת עם זאת לא שמע אף צליל. בתודעתו של דני נשמעו מעין מילים אך לא היה לו שום סיכוי להתמקד בהן. הבזקים החלו לעבור בראשו: הפעם הזו שחצה כביש ולפתע שמע "עלה עלה עלה עלה עלה עלה עלה!" ופרץ צחוק. הוא תהה מה היה שם בדיוק. הפעם הזו שרכב על אופנים בכביש, סמוך למכוניות החונות ונהג פתח את דלת מכוניתו ובהבזק של שניה דני הסיט את אופניו הצידה ועקף את המכונית. הוא קלט איזה מזל היה לו שהכביש היה פנוי. ושוב מצא עצמו מביט באקדח אותו מכוון היצור לעברו...
דני נשם עמוקות והרגיש את ראשו מתחיל להצטלל. בחיפוש אחר משהו שיסיח את דעתו מהאקדח, שוטט במבטו על החייזר מלמעלה עד למטה ומשהו בגופו החל להתעורר. הבליחה בו ההבנה כיצד מרגיש גמל שלמה זכר – מגורה ועלול לאבד את הראש.
הוא החל לשים לב לקולות קולות מלמול רכים המלווים בשריקות אותם משמיע היצור שמתורגמים בראשו לעברית לא ממש ברורה. כעבור כמה רגעים בהם כלום לא קרה החל לאבד את סבלנותו ושאל, "מתי מגיעים לחלק שבו אתה מחדיר לי אלקטרודות לפי הטבעת?"
היצור הביט בדני, מצמץ בעיניו ואחר שמט את אקדחו והחל להתרחק משם בעוד דני קולט אותו רוטן לעצמו משהו על הטיפוסים המוזרים שחושבים שלחייזרים אין משהו טוב יותר לעשות מאשר לטוס עשרות שנות אור רק בכדי להחדיר כל מיני דברים לרקטום שלהם.
Image by Martin Bischof from Pixabay
ההשראה לסיפור הייתה מתוך טקסט שזכרתי על דמות מסתורית שמנסה לספר על התמצית של הקיום ומתבאסת כשגיבור הסיפור שואל אם זה 42. לאחר מסע חיפושים מצאתי את הטקסט שזכרתי ובעקבותיו את הסיפור המלא, שכתב שיר דויטש בבמה חדשה.