מוזח ונצחי

קרן ישב על הספה. השינה כבר כמעט הגיעה. אבל על המיטה הוא לא ירדם. באגס באני על המרקע התעלל באלמר. כרגיל. הוא הרגיש את החוליות השבורות בגב שלו מתאחות. ליפול מהחלון בזמן הסרת קישוטים.. חמש עשרה שנים אחרי האחרון טמיר הוא, והיה, מושלם. קרן תמיד ידע זאת, ידע קמאי, של כול אב. כשהוא ועורבנית חזרו מטיפת חלב.. הזעזוע היה עמוק. טמיר היה צריך כיסוי לפצע מהמחט במשך יותר משתי שניות. חמש שנים לפני האחרון ספריי, נגב, הברק. חמש דקות פנויות, משמע משהו מוזנח. להוציא מאפים. "סליחה?" קרן הסתובב ללקוחה. "כן?" מקצועי, נותן רק לטיפה מהמבוכה לצאת. "עורבנית, הזמנתי קפה ועמדת להגיע למנה שלי.. ועברת לקרצף את הדלפק. ועכשיו התנור. אני כולו הזמנתי אמריקנו." ראש לריצפה. "שכחתי מהפתק, תודה רבה לך" "אני יכולה לקבל חינם לאחר כך?" "לא!" רינה המנהלת. "זאת הפעם השלישית ברציפות, אני לא יודעת מה המנגנון, אבל מפסיקים להזין" חודשיים אחרי האחרון יושבים על ספסל בקניון. הוא פלאפל, היא שווארמה.. חינם. "מזליסטית?".. עורבי(לעולם לא יגיד את זה בקול לידה) הרימה גבה.. "קרן, יקירי, הנחתי שכבר קלטת שאין לי כוח מודע על העולם.." "ו-" קרן הרים גבה בעצמו. "שני ההורים שלי ושלהם נולדות בנסיבות שנראו כמזל, ונראה שגם ההורים של הסבים שלי.." "כמו עולמטבעת?" הוא הופתע שלא נשמע יותר מופתע. ולא מאשר.. חמישים שנה לפני האחרון קורט ירד מהמטוס. בדק ביומן, 1.12.70 המדינה כבר בטח עברה את כל המלחמות שלה. לבטח היא בטוחה. אבל עדיין יקריב אם ידרש.. עכשיו, איך להשיג את האישור לעסוק ברפואה.. חמישים וחמש שנה אחרי האחרון קרן ישב מול הבן בשמיכה. כה שלוו.. עם בועת נזלת מרשימה. אבל לא לנקות. הוא יתעורר. וטמיר הוא אמנם מושלם. הם גם שד ממעמקי החלל. לפחות ככה הבכי שבור הלב שלו נשמע כשהשעון אומר חמש בבוקר.. קרן הלך למטבח, פתח, גמע, סיים, בקבוק בירה. ובקושי עברה דקה. עורבנית מחכה במיטה. ארבעים וחמש שנה לפני האחרון קורט.. עייף. רעיה מולו מחכה לתשובה. המסעדה יפה. "את.. בטוחה?" האשה עיסתה את גשר האף.. "אני בסך הכל מציעה לך עמדה יותר מתאימה לכישורים שלך, עם תוספת משכורת. אתה נשמע כאילו הצעתי לך נישואים." "אני לא.. צעיר מדי?" "אל תחרבש לי בשכל, כולם יודעים שאתה זייפת את תעודת הלילה, אתה מבוגר ממני, ותקבור את נכדי. כל בית החולים שלום צדק כולו בוטחים בך. אתה ראוי" קורט קם.. הקיף את השולחן. וחיבק אותה. .. והתייפח. רעיה גור החליטה.. היא לא ידעה מה החליטה. לרצוח מישהו שבטח מת לפני קום המדינה.. שבדיוק אימצה ילד קטן קטון שבטח נולד לפני סבתה ראומה ז"ל. היא לא ידעה. ארבעים וחמש שנה אחרי האחרון עתיד. קרן ישב עם האלבום על הברכיים. בזמנים כאלה אהב להסתכל בו. כשיש לו משפחה. האלבום משנות השבעים. כשעלה לארץ. כשהשם שלו היה קורט. רעיה, היתה כמו אמא בשבילו. הוא קם, הניח את האלבום על השולחן והלך למטבח. הוא צריך שוקו בשביל זכרונות טובים. בזמן שהכין את המשקה, הזיכרונות המשיכו להתעורר. הוא היה רופא, ואולי הגיע הזמן שיחזור. ועכשיו.. יש לו משפחה בפעם הראשונה מאז.. זמנים טובים פחות. בית החולים היה מקום טוב. הוא עזב כי רבים מהחברים שלו מתו מזקנה. והחשד החל להופיע מחוץ לבית החולים על הטבע שלו. קורט התחלף בקרן. וקרן עובד בעיקר כמלצר. אבל הרבה זמן חלף. הגיע הזמן לחזור. Image by Elias Sch. from Pixabay

מוזח ונצחי