תסריט ראשון.
1949. אחרי המלחמה..
הערבים בשטח ישראל מוכרים כאזרחים. אמנם מוטל עוצר מעבר לשעה מסוימת.
זהו הזמן בו חוליות המרצחים מירדן ומצריים מגיעות.
אבל הנשים הערביות ישראליות.. אם מדובר באשה רווקה. וללא ילדים..
היא לעולם לא תוכל להתפרנס בכבוד. וצריך להציל כל אזרח ואזרח בשכר בבני אדם.
אז כל אשה מעבר לגיל שמונה עשרה שאין לה ילדים אן בעל למשך אותו זמן. קיבלה לימודים והכשרה בחינם. והנחה במס.
אחרי ששת הימים.
כמות האזרחים החדשה קיבלה את אותו היחס.
במקום לגדול במספרם..
האוכלוסייה הערבית, אזרחית או לא..
הופכת עד שנות התישעים לבדיחת הגילוי עריות בעולם הערבי.
אויה. ישראל רק רצתה לעזור..
תסריט שני
העונש על מחבלים בעולם האמיתי הנו הרס בתי המגורים של המשפחה.
בתסריט הזה..
הבתים והקרקע מולאמים ע"י המדינה. נהרסים. ומוחלפים בבנין רב קומות.
ומובאים למקום מתיישבים יהודים וחיילים שישגיחו..
וכשיש מישהו נוסף במשפחה שמבצע את הפשע..
כל קרובי המשפחה במרחק שני דורות הולכים בצורה מגדרית לאחד משני כפרים ייעודיים.
כמו כלא רק יותר פתוח.
אחרי חמש שנים שבהם הפרט לא ניסה לעשות צרות.. הגברים יכולים לצאת.
הנשים נשארות חמש עשרה שנים.
והשעון מתחיל לתקתק.. אבל מאופס בכל יום בו הם משתמשים בערבית במקום עברית. כי ככה קל יותר לוודא שהם לא זוממים..
הסיבה ברורה - הרבה יותר מפחיד את האוכלוסייה.
אבל הסיבה הבאמת חשובה:
אחרי חמש עשרה שנים ללא מגע עם גבר, בהן הנשים לא ילדו ילדים, זמן הפריון שלהן יהיה הרבה יותר קצר. וכך למעשה כמות האוכלוסיה תרד. אתם יודעים, כמו שפמיניזם מגן על העולם מפיצוץ אוכלוסין.
והגברים ששוחררו.. לא יהיה להם טיפה של כבוד משאר הקהילה...
Image by Eduardo Castro from Pixabay