קרה ריפלין; שכירת חרב 1-1
- עומרי קול טאל
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 6 דקות
הנפה ראשונה - 1-
רוצי, רוצי!
הדרך מתעקלת על הרצפה, קיר ותקרה. היא קופצת מעל מחסום, ידה מופנית הצידה, קפיץ משתחרר, מהכפפה יוצא מקל פלסטיק לחצי דקה.
היא מניפה את היד, הכוח הסיבובי מהמקל מחזק את הקפיצה, והמחסום נשאר הרחק מתחת.
כשהיא נוחתת, המקל כבר נשאב חזרה, לפעם הבאה.
היא ממשיכה לרוץ, מסוקים עצמוניים קטנים יוצאים לעברה מתוך מתקני המחבוא שלהם, כל אחד נושא מטולי מיקרומונים.
היא מוציאה את הגרזן ליד האחת ועם היד השניה כבר מכינה את המקל להנפת תמרון נוספת. אחד המטולים משלח לעברה את המיקרומון הראשון. הפעלה מדוייקת של מקל הניווט שלה, היא בזווית חדשה והגרזן מסיט את הרימון.
פיזיקה היא חוק, אבל לכל חוק יש פירצה.
היא משתמשת בהתמד מהמפגש עם הרימון כדי לשנות את הכיוון שבו היא תנחת. כשהיא מגיעה לקרקע, המקל פוגע במטרה, וכך נותן לה נקודת הנפה. והיא בהחלט מניפה את עצמה לקפיצה נוספת. היא מגיעה למסוק הראשון. בהנפת הגרזן היא מנתקת את המטול מהמסוק. המסוק קופץ, מאבד יכולת פעולה וכושל. השני כבר מאוכן כלפיה, יורה מיקרומון כלפי רגלה הימנית החשופה. זה מאלץ אותה להשתמש במתג מקל של הרגל כדי לזוז. אבל זה מביא אותה לעמדה. והגרזן חיסל את המסוק השני-
"יפה, כמעט עברת."
היא מפנה את המבט מעלה, זה מסמן למערכת להפעיל את המקלטים. "אמא! הדבר הזה ירה לי ברגל!"
הרמקול מעביר את התשובה מאמא בצלילות חדה מספיק שהיא כמעט רואה את הגלגול עיניים."אל תדאגי קרחונית קטנה, את עדיין מקבלת את הביתנן שלך. אני סתם אנדנד לך יותר ממה שהיית מעדיפה."
קרה לא עונה בזמן שהיא עדיין מתנשפת. אמא אומרת להתראות ומנתקת.
"היא עשתה זאת בכוונה."
היא בעצמה בקושי שומעת את המלמול שלה. היא שואפת עמוק, עוצרת את הנשימה במשך דקה, ונושפת.
מסביבה, גלמי התחזוקה אוספים את השברים של המבחן שלה. היא שמחה שהיא לא צריכה לאסוף את כל זה. ...
באמצע המאה העשרים ואחת, המין האנושי השלים את בניין העל האמיתי הראשון. בהתחלה כונה בישראל "התחנה המרכזית החדשה שתיים", על שם התכנון הגדול האחרון, שהיה בסופו של דבר בעיקר בזבוז גדול.
אבל הפעם…
זה פתח לעולם בפעם הראשונה את את השיגור אל החלל ובחזרה במחיר מקביל לנסיעה במכונית. אז התווספה שבירת השוק כתוצאה מהדחף החללי החדש, הדחף הקוּלי. על שם המטורלל שדחף את השטות מלכתחילה, והתברר כצודק.
וכרגע…
כרגע קרה תקועה בתיקון המנוע הקולי של הבית שלה.
וזה לא כזה קוּלִי. …
מירי עוברת על דוחות המערכת מהשבוע האחרון… כמה זמן עבר מאז שהקרחונית הלכה לתחזק את המנוע?
לפני חמש דקות היא עברה לממשק קוֹלִי ולא הקלדה, כי שורש כף יד שמאל כבר כואב.
"את יודעת שזה יהיה יותר קל יותר אם תעשי זאת דרכי."
היא מתעלמת כרגיל מהממשק. היא לא אוהבת להשתמש בממשק הד ניורולוגי. זה מרגיש מוזר כשהחושים הרגילים, ותפיסת הזמן האנושית חוזרים. היא שואפת עמוק. מתמקדת. זה משעמם, אבל אם היא לא תעשה זאת, היא עלולה לחטוף הפתעה כשהמערכת תשתגע ממשהו זה או אחר. או סתם תחליט להיות מודעת.
המערכת מזהה את התסכול שלה, מההקשר את הצורה הסבירה לטיפול. המושב שלה מתרומם מעט ומתנדנד בצורה צפויה. הקלטות מחופשת הילדות שלה בארץ הפלאות מופעלות בעוצמה חלשה. זמין, אך לא מסיח את הדעת. אם כי חשוד מעט.
קובץ אחרי קובץ, אין שום חדשות, וזה כבר חדשות טובות. זה אומר שהמערכת לא החליטה ששמירת הביתנן נקי מצריכה להיפטר מהמלכלכים העיקריים בו. היצורים בשר-ודם שחיים בו…
השחתת כוונת חוק. כשהמערכת מתחילה לפרש את החוקים של עצמה בצורה שאיננה כוונת המשורר.
כשעורך דין מנסה להוציא את הטרף כשר…
זה ממש הרס בזמנו את ארץ הפלאות. החופשה האחרונה שלה עם האבות בילדות… המקום היה חייב להיות מושמד בסופו של דבר. יש הרבה דרכים שזה יכול לקרות. כשהמערכת לכאורה מצייתת לחוקים, אך ללא קשר לרוח החוק. החוקים מושחתים כתוצאה ממקרי קיצון. אבל כמה פקודות בעניין כשזה מתבשל, והמערכת חוזרת לתלם.
היא מכינה לעצמה כוס קפה. לוגמת. כבר כוס רביעית. היא צריכה את זה. כשהיא חוזרת למצב נפשי של עבודה היא שמה לב לעוד התראה.
"היא עדיין עובדת על המנוע? מה השעה? היא הייתה אמורה לגמור את כל העניין לפני שעתיים!" היא נושפת לעצמה אחרי המלמול.
"את יודעת שהיא חרוצה, וחשפה בעצמה בעיה שהתפתחה." הממשק של הביתנן משיב לשאלה שלא כוונה אליו.
כשהיא מסיימת את העבודה שהצטברה, היא פותחת קשר לבת בחדר תחזוקה של המנוע. המשוב המילולי מהמערכת בהחלט האיץ בה. "קרה, למען השם, מה את תקועה שם כמו לווין שהתרסק, את בסך הכל צריכה לשמן כמה הילוכים.‐"
הקטנה קוטעת אותה. "אמא! יש כאן עשרות מיסבים שלא הוחלפו מלפני שנולדתי!! חצי חורקים, מהנותרים חצי נקטעו. אני עכשיו כבר שעה מארגנת לתחזוקה רשימה של החלפות, ייצור, ועדכון!"
המילים האחרונות של הקרחונית נשמעות מעט צרודות… היא עוברת על תיעוד ההתראות.
השחתת כוונת חוק. שהיא החמיצה.
היא שואפת. וחוזרת לשיחה.
"אני מצטערת, קרחונית, עכשיו בדקתי את ההתרעות, ולפני שבע עשרה שנים, המערכת התחילה להוריד את הדחיפות של התרעות המנוע בגלל עלייה במחירים. את צודקת, אני מטפלת בזה עכשיו."
"זה אומר שכשאעבור לביתנן פרטי משלי את לא תשגיחי על כל צלצול שלי?"
חצופה.
"אני מצטער, לא חשבתי שנתתי לזה להגיע לסטייה מהחוק."
היא מביטה למעלה.
"אתה באמת חייב להשתמש בכינוי גוף כמו מישהו אמיתי?"
"זה עוזר לי לארגן את הקדימויות של תהליכים."
והוא משתמש בנימה מתגוננת. יופי, הביתנן חי עכשיו. אנחנו בטח נצטרך לבחור שם אמיתי למקום עכשיו.
…
קרה נשענת לאחור, מסך המגע הכפול הזה מעייף. היא כבר סיימה לעבור על המיסבים המרכזיים. אלו שמארגנים את החלקים המוצקים העיקריים של המנוע. מזל שיש מצלמות וכדומה. היא לא רוצה חליפת לחץ ללחץ של מאה יחידות. זה כבד, לא נוח, ולא באמת מאפשר פעולות עדינות.
יד אחת עוזבת את המסך שלה לרגע, לוחצת על הגב התחתון. זה משחרר מעט מהלחץ שהצטבר לה בינתיים. השנייה משתמשת במסך השלישי. הוא פחות טוב, אבל דרכו היא יכולה לעשות דברים ביד אחת, והשנייה פנוייה לגב התחתון שלה.
היא היתה נותנת לאחד הגלמים, רובוטים, עצמוניים, מה שלא לקרוא להם, לעסות לה את הגב… אבל היא לא רוצה. היא עכשיו מדריכה אותם בעבודת תיקון המנגנונים של הרצפה/קיר/היקף/הצד הפנימי של המנוע.
הייצוג של ידית על המסך קופץ מעט. היא מתמקדת בסביבה של הרובוט. יש סדק בקיר ספוג. קליק והמיקום מסומן. התלת-מ-מדפסת כבר מייצרת את החלק שיחליף. היא מפעילה את ההליך. מחר היא תוודא שזה באמת התרחש.
היא מחזירה את תשומת הלב לרובוט. לפחות זה חצי דרך. ...
אחרי כמעט שעתיים, הרובוט שלה מגיע לצד השני לבדוק את המיסבים של החלק השלישי, שעדיין לא הופעל מעולם.
היא קופצת על רגליה לרגע, הקרסוליים שלה כועסים מעט, אבל אחרי רגע זה כבר מרגיש בסדר. כל הנפח שהיא בודקת, מכסה חלל גדול פי יותר משניים מחלל המגורים עצמו, ומלא במים בלחץ של מאה יחידות. "אני לא מאמינה שאמא ואבא החמיצו את הסימנים שהמערכת התחילה להתעלם מהמנוע."
היא מנערת את הראש מעט. גם בתסכול מהמחשבה על כל זה, גם כי פשוט כואב הצוואר. אבל תשומת הלב שלה עדיין במשימה. אם המים האלה היו מתחילים לדלוף הם היו מאבדים המון יכולת ניווט, האצה, ופשוט כוח. זה המון מסה. ובכמויות האלו…
מסה זה כסף.
היא עייפה, הגב והאגן כואבים מהישיבה. הקפיצות הקטנות האלה כבר לא עובדות. "הפעל הסדר תחזוקה. בעוד שעתיים התראה לבדיקת תיעוד. בבקשה."
המערכת מאשרת. היא קמה, מתמתחת. הגב מתפקק כאילו היא בת מאה. שוב. היא לוקחת מילקשייק מהמטבח, ויוצאת לריצה קלה. היא כל-כך צריכה את זה. …
כשהיא עוברת את הדלת לשביל המרכזי, התקרה מתחלפת בחלל הכמעט מלא של הביתנן. והשביל עולה, עולה, עד שהנקודה בה היא התחילה את הריצה, עכשיו מעליה. שביל כתום מטושטש בשמים ירוקים, משובצים עם מצולעים.
זה לא מספיק. "כניסה לשאול." היא לא שמה לב לגיחוך הקל שהתגנב לרגע לקולה.
הפקודה שלה נענית בזמזום שמדריך אותה לדלת הקרובה. היא רצה מהר יותר, מתנשפת במכוון כמעט מספיק לקבל סחרחורת, בולעת מספיק אוויר שבית החזה שלה יהיה בגודל כפול, והדלת מולה. הנשימה עכשיו עצורה. הזינוק שלה מושלם, והפתח ברצפה בולע אותה. מאחוריה התקרה של חלל המגורים הרגיל נעלמת עם טריקת הדלת.
היא עוברת מרחק של כמעט קומה. יד ימין משחררת מקל והיא חובטת בקרקע. המקל נשאב בחזרה לתא בכפפה שלה, והיא מתגלגלת על הקרקע. רגליים, ידיים, רגליים, ידיים ונחיתה.
היא מתנשפת שוב, מחייכת, דמעות עולות בזוית העיניים. המשקל שלה עכשיו פי אחד וחצי. לאחד מבני השמיכה והמחסה, מדובר בעומס פתאומי שעלול להוביל לאישפוז. היא עושה משהו מספיק קרוב על בסיס יומיומי עוד מלפי שהתחילה ללכת. זה לא מפריע לה. והיא קופצת לצעד הראשון, בצעד הבא היא כבר שוכחת את העומס הנוסף. רובוטים מעבירי מטען יוצאים מדרכה, המילקשייק כבר מזמן נגמר, והיא רעבה וצמאה שוב.
"בבקשה עוד מילקשייק."
"מיד מגיע, קרה." הקול של המערכת מאשר. היא מחייכת ומגבירה את הקצב. היא רוצה להיות עייפה. לאחר דקה מתקרב אליה מסוק עצמוני. היא נעמדת במקום. "תודה."
זמזום מסמן לה שרובוט נוסף מביא לה כיסא. המערכת יודעת לקרוא אותי.
וההתרעה לחזור לעבודה. ואז אמא ברמקול. "אל תטרחי קרחונית, אני כבר השלמתי את העבודה שלי." היא רוצה לכעוס על אמא במקרה הזה, אבל זה יהיה מפגר.…
מירי עוברת פעם שנייה על העבודה של הקטנה. היא לא מוצאת שום טעות. הקרחונית שלה כבר מוכנה. היא מושכת באף מעט, זה כזה מרגש. הקטנה, החומד שלה -
"מרים, את מנסה למצוא תירוץ לדחות לתת לה את המקום שלה? שוב." הוא נשמע חצי משועשע. עומד בדלת החדר. השיער שלו סתור כי הוא בטח שיחק בכדוספיידר.
היא פונה לאביתר, היא חצי מחייכת, עדיין לא בדיוק עיבדה את מה שהוא אמר. "בעלי, אבי בתי, הילדה הקטנה שלנו מצאה מחדל בן שנים שלנו וטיפלה בו יותר טוב ממה שאני משערת שאתה היית עושה. אני פשוט שמחה ומתרגשת."
ואז היא קופאת לרגע. הפה שלה פעור מעט. "זה פגע." היא מעולם לא ניסתה לפגוע בבת שלהם!
הוא מרים גבה לרגע. מטה את הראש, ואז שתי הגבות קופצות. "מצטער חמדה, אני לא חשבתי על איך זה יכול להשתמע."
היא מחייכת ומושכת אותו אליה.
חזרה אל "תוך כדי תנועה"
התמונה נוצרה בעזרת AI
תגובות