קרה ריפלין; שכירת חרב פרק שני, ספר ראשון
- עומרי קול טאל
- 22 בדצמ׳ 2025
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: 28 בדצמ׳ 2025
הנפה ראשונה -1-2-
עברו חודשיים מאז שקרה תיקנה את הפגם בהליכי תחזוקה. וסוף, סוף, כל סוף! היא לא יכולה להפסיק לחייך.…
"נו, קרחונית, אמא ואבא עשו לך עסקה טובה?"
קרה שקועה כבר כמעט שתי דקות במפרט והדמיה של המקום החדש שלה. היא רואה מזווית העין את אמא, היא כמעט רועדת ונושכת שפתיים. קרה לוקחת שאיפה ואז פונה בחזרה אליה, אמא נשענת על אבא, באופן רגיל זה היה מחמם את הלב. אבל כרגע היא חושבת על השאלה הרטורית של אמא."לא בצורה שאת רומזת, אבל כן. מאוד."
אבא מנסה ללא הצלחה להבליע צחקוק. החיבוק שלו את אמא מתהדק לרגע. חיוך לא מודע מהבהב לרגע על קרה.
אבא נושק לאמא שוב."כן, זאת הבת שלך."
אמא מצמצמת אליו עיניים לרגע."אני דווקא חשבתי שמדובר בביתנן מאוד יפה." הכתפיים של אמא משוכות לאחור, יציבתה מעט נוקשה מהרגיל.
קרה נלחצת ולא מצליחה לבלוע את הצחקוק העצבני שלה. זה לא בדיוק צחוק שמח. זה מוזר, אבל היא לא מצליחה לקרוא את החדר."ממתי היופי של ביתננים למגורים הוא בכלל שיקול? לא, אמא. אבל המדפסת ואוסף הפלזמה ואבק מושלמים. כבר יש לי חליפה שאני יכולה אפילו לישון בה אם צריך. אז אני יכולה לבנות את הטרנטה הזאת מחדש בלי בעיות."
אבא מחבק את אמא חזק ולוחש לה משהו באוזן. מיד אחרי שקרה קראה לזה טרנטה. קרה מאבדת חלק מהיציבה כשהיא רואה את זה. הצוואר שלה לרגע כמעט נעלם בכתפיים העולות."מה, הדבר הזה ירושה משפחתית או משהו? למה אמא נראית כאילו אמרתי משהו לא יפה לחומיקו?"
אבא ענה לה."זה הביתנן הראשון שלה. סבא אבי וסבא גדעון לקחו אותה למפעל בני להבה והיא הכתיבה להם את העיצוב."
ואוו, רק חסר להחטיף לה סטירה ואני הבת האיומה ביותר בהיסטוריה של האנושות.
"וואו מצטערת אמא, את מוכנה להעמיד פנים שההתנצלות הזאת אשכרה מספיקה? כי אני לא יודעת מה אני יכולה להגיד כאן. ואני ממש, ממש מצטערת."
את המשפט האחרון קרה ממלמלת מסביבות הצוואר של אמה.
אמא נאנחת מעט ומלטפת לה את הראש.
"זה בסדר קרחונית. אני באמת לא עדכנתי אותו מאז שהתחתנתי עם אבא."
אמא מנשקת את הראש שלה. קרה נאנחת. היא כבר התנצלה, להמשיך לטחון בענין לא יעזור. רק לחשוב קצת יותר בעתיד.
אבא לוחץ לה על הכתף מעט ומנשק את הלחי של אמא.
"בואנה." אבא נשק לאמא ולה ברכה, ואז נתן לה את מלוא תשומת הלב שלו."קרחונית, אנחנו ניסע עכשיו במעבורת שלך ל… איך החלטת לקרוא לביתנן שלך?"
…
"ארנבת השלג." היא בקושי שומעת את המלמול שלה בעצמה. אמא שלה מחייכת חיוך קטן."השם שכבר קיים?"
היא מביטה הצידה כשהיא עונה. "זה מזכיר לי את שם-החיבה שלי."
אבא פורע לה לרגע את השיער בעורף. "מאוד מרגש ומקסים. אתן במקרה החלטתן שאתן מעדיפות להישאר כאן ולא ללכת עדיין לארנבת השלג?"
היא מחייכת וסוטרת קלות על היד שלו. "לא אבא, אני רוצה ללכת לבית הפרטי החדש שלי."…
חמש דקות אחרי, הם כבר לבושים לנסיעה, נכנסים למעלית לחניון. אמא ואבא מביטים בידיים שלהם. אמא ממלמלת לעצמה שיש לה חשק לוודא שקרה לבושה היטב…
קרה מחייכת לעצמה כשהדלת נפתחת שוב, הפעם למעבורת שלה.…
במעבורת של קרה, היא עדיין בהיי הרגיל, כמו שהיא תמיד היתה, מאז ילדותה, מזה שהיא הלכה על הקיר (בזמן האצה או האטה לטיסה) של המעבורת.
השינוי מרצפה, לקיר לריצפה כל כך בוטה, וחד. זה מרגיש כמו קסם.
לידה אמא גם מחייכת ונראית כאילו היא רוצה לצחוק. אבא פשוט שוכב בערסל דרכים ומסתכל בטאבלט שלו. "אתן יודעות, אם אתן ממש מלאות כוח וחיות, אתן יכולות לנסות להטעין את המקום עם ריצה…"
"ריצה, אבא, אני היחידה כאן שיכולה לעמוד על הקיר מבלי לפגוע בראש. וחוץ מזה, אני הולכת לצרוך את הפרק האחרון של מחזור שער המוות; אווטארים של עידנים"
"ידיים, מתוקה. את בת חירות וריק, לא שמיכה ומחסה…" והוא קופא לכמה שניות. "לא חשבתי שתראי סרטונים, למען האמת, זה די…"
היא עוצרת לחשוב לרגע. פתאום החלק הקישוטי בקצה הרחוק מהכניסה לא נראה כל-כך קישוטי, אבא מתבייש בילדות שלו? בזה שגדל בכדור הארץ? לשתף עם זה פעולה? אולי זה יהיה מזיק?
"אמא,מה דעתך?"
אמא מנשקת את הרקה שלה. אז היא שולחת לאביחי מבט לא שופט עם כתף שמוטה. "אני חושבת שאבא בעוד כמה דקות יבקש שנפסיק כי אנחנו נעשה לו סחרחורת."
הוא מחייך אליה בחזרה. הכתפיים שלו נרפות לאחור.
הוא שוכב בחזרה בערסל שלו. בצד השני של הדלת ממשק על הרצפה, קרה ואמא קמות מהערסלים שלהן. רגע אחד של איזון עצמי, השינוי מהערסל שמתנדנד בצורה דמויית שמונה, להאצה הקבועה, ולכן כבידה יציבה, של המעבורת.
עם חיוך שתיהן מהלכות בזהירות לאורך הרצפה, הכבידה המוזרה ומשתנה לפי הגובה דורשת באופן רגעי תשומת לב מיוחדת. הן מגיעות למעגל הידיות והרתמות על הקיר.
אחרי שהן רותמות את עצמן, הן מתחילות לטפס על הידיות. הידיות כבר מסתובבות בהשוואה אליהן, כמובן. אבל הן הולכות להאיץ אותן. בחדר אולי הכבידה תשתנה בקצת שאדם רגיל ישים לב אפילו…
עם כל צעד של הידיים, הכוח הסיבובי שהן מייצרות הופך את הרצפה לנוקשה, כבדה, מושכת, ומעט מחליקה מתחת לרגלים. הכבידה משנה גודל וכיוון.
הרתמות שלהן מתחילות לרעוד. אחרי חמש דקות, כמו שעון.
"אוקיי, אמא שלך צדקה, אתן מוכנות להפסיק?"
אבא נראה מעט ירוק, או אפור, זה אחד הדברים שהיא אף פעם לא יכלה לתאר בצורה טובה.
קרה מחייכת אליו. היא עובדת קשה לא להרים את הגבה.
"כמובן אבא, גם כי אתה מבקש, וגם כי אנחנו עומדים להגיע."
אחרי דקה, הכבידה התחילה לקפוץ שוב, עם ההאטה, שינוי כיוון, והחניה. ושוב הרצפה, רצפה, והדלת נפתחת. …
למירי, זאת היתה, תחושת חמוץ מתוק.
כשהיא, אם לומר את האמת, שיחקה עם קרה במעבורת, היא כמעט שכחה את הסיבה שהם כולם פה.
המקום הזה היה שלה במשך כמה עשורים טובים מהחיים שלה. ואז אביתר הגיע. והיא שמה את המקום הזה על מצב תחזוקה.
ועכשיו… עכשיו הוא שייך לבכורה שלה.
שכעת פותחת את הדלת ברצפה לבית החדש שלה.…קרה נשכה את השפה כשהיא עברה את המפתן. כל-כך דומה. וכל מה שראתה עד עכשיו במדיה בלבד, אמיתי.
היא לא חושבת שהיא תעשה שינויים מיוחדים. זה באמת מושלם.…כל השלושה עולים במעלית, הכבידה הולכת ויורדת עם הקרבה לאיזור המחייה. בסוף, הדלת נפתחת… אמא שואפת קצרות, משהו מוזר בהבעה ותנוחה שלה. זה מזכיר לקרה את עצמה, כשהיא הציגה לאמא ואבא את העולם הראשון שהיא עצבה בהדמייה במחשב. היא נותנת לתחושה של החום להבזיק ולרדת.
אחרי בערך דקה של משחקים. קרה פותחת את החליפה.
"אז את לא עושה את השיפוץ שלך כרגע?"
קרה בקושי קולטת שהיא עונה בקול.
"לא, לא כרגע." היא עדיין בשכרון מהידיעה שזה המקום שלה.…
כעבור קצת יותר משנתיים, ביום הולדתה החמש עשרה.
קרה עוצרת את הסרטון. היא תצטרך לשמוע את שאר היום של אבא ואמא מאוחר יותר.
"את יודעת, קארי. הזווית של מאדים ונוגה מראות שכאב ראש מתקרב."
קרה מביטה למעלה. מסתובבת גורן לאחור. הרצפה מחוספסת מתחת לנעל.
היא עונה לממשק ההתגשמות של הארנבת. קוצר הרוח במילים שלה לא יותר מטקסי.
"אתה יודע שזה לא באמת מצחיק, נכון?"
הקול הזכרי של ממשק של הארנבת שעדיין לא ברור לה אם הוא אמיתי, אם הוא רואה בארנבת את הגוף שלו, או הבית שלו... כרגע ממלמל משהו לא ברור.
הארנבת הגיעה למחצב שלה. גוש הקרח והאבק כבר מזמן סומן והוכר כשלה. אבל מסתבר שהם מגיעים לקרב שלג…
"איזה שמוקים." היא שומעת אותו ממלמל באוזן. וחוזר לדברים לא ברורים.
היא מישירה מבט קדימה, ורצה בכיוון הדלת למעלית. היא הולכת לחדר הבקרה. הזמן טיפלה יותר מהיר שם, זה יאפשר לה תגובה יעילה יותר.
"מפעיל ממשק מאחד." הממשק משמיע. זאת התראה. החוש שיווי המשקל שלה מתרחב וכולל את הארנבת כולה. מאחוריה במסדרון אמצע הדרך, המסלול ריצה שלה והדברים הפגיעים מתכסים במגנים. דלת המעלית נסגרת מאחור, והכבידה עולה לפי עשר לכמעט דקה, ומתפוגגת.
היא יוצאת לחלל של מראות, תמונות, ורמקולים. והמערכת כבר מכוונת על מערכת העצבים שלה.
היא לא היחידה כאן. שני ביתננים כבר ליד השביט שלה. ואין לארנבת שום תיעוד של סיבה כשרה. והממשק שלה כבר חיפש. הוא גם כבר שלח לשניים הללו שאליתות על מה לעזאזל הם עושים כאן.
"הם עדיין לא טרחו לענות לי, את יודעת. אוו…"
הגדול בדיוק שולח תשובה. זה דגדוג שמושך את תשומת הלב שלה לעבר מירקע מסוים.
"כאן רקון הדחפורים, אנחנו קהילה של 1,500 אנשים, ואנחנו צריכים את זה יותר מבת-עשרה שמשחקת בלהיות גדולה."
בחור עם רקע של סתם חדר. הוא נראה צעיר, שסביר להניח אומר שהוא בן לפחות חמישים. הצעירים באמת בדרך כלל מנסים להיראות טיפה'לה יותר מבוגרים כשהם בעמדת סמכות, ואז משנים להצערה כשהם מרגישים שכבר יש להם כוח אז הם יכולים להיראות איך שהם רוצים…
היא מטה את הראש הצידה. אני טועה, או שהבחור מנסה לסחוט אותי רגשית עם הקהילה שלו? אני אמורה להגיד: אוי מסכנים, הנה, קחו את המחצבים שאני טרחתי עם כל השמיניות באוויר ושאר טפסת ואתם לא, כי… אוי? או תרביצו לי?
המחשבה גורמת לה לרצות לגלגל את העיניים, אבל היא משחקת בלהיות גדולה…
"לי יש את הבעלות החוקית, אני יותר ממוכנה למכור בכמה אחוזים של הנחה מהמחיר הרגיל… אבל אל תנסה להשתמש בילדים שלך כתירוץ להיות גנב."
הוא עדיין לא טורח לשלוח תמונה עם הקול, אבל הנהמה שמתחילה את התשובה שלו מציירת תמונה שמקבילה להרבה יותר מאלף מילים.
"את חושבת שאני אשלם למושתנת כמוך ביותר מלייזר ומטולים? תרוויחי בדם, עובר."
ותודה שהצלת אותי ממעט הרחמים שהיו לי. הלשון שלה מבצבצת לשניה בזמן היא עוברת על האפשרויות שלה.
היא לא טורחת לענות במילים.
"כפי שאת רואה מהמידע שארגנתי כאן - "
היא מרימה את יד ימין בסימן עצור. היא כבר מביטה במידע שהארנבת כבר מצאה עליו.
הם באמת קהילה יחסית גדולה, של פיראטים.
"תסרוק אותם."
הבזק גאמה מאופננת מראה לה כמה מהיכולות שלהם.
היא לא מרגישה בחיוך של עצמה, בגיחוך.
היריבים שלה מנסים לירות עליה. הם רחוקים מכדי שהלייזר שלהם יוכל לעשות הרבה יותר מלהשתקף מארנבת השלג.
"תראי מאיפה הם יורים את הזרקורים בהנחה."
היא מזדקפת, הלייזרים האלו בעיקר מסמנים אותה למואצי לייזר שלהם.
היא מבזבזת חצי דקה שלמה בלחשוב שהדברים שמואצים מהספינת ברארה הזאת בלייזר ואלקטרומגנטים. אז מאיצים בעצמם. עם מגן פלזמה כבדה של שתי שכבות של האצה מנוגדת…
וזה אומר שהשמוק צדק.
והיא צריכה לגרום לו לטעות. הינד של כף היד פותח תפריט, והיא הולכת לעבוד.
קודם כל, היא אומרת לדמות ממשק שלה לבצע את הליך מפוח. התשובה שלו נשמעת משועשעת.
"מוחות נחותים חושבים אותו הדבר על המובן מאליו."
היא מפנה מבט זועם לתקרה.
"אתה באמת חשבת שזה יהיה משעשע?"
הרשת הכבדה של השכבה החיצונית מורחבת ומורחקת. גם כדי לחזק את ההגנה… אבל בעיקר כדי להפחית את ריכוז האנרגיה אפס בפנים. פחות אנרגיה במקום, יותר זמן יחסי. השפעה כבידתית שעוזרת לאסוף מחצבים… והיא תוכל להגיב יותר מהר ויעיל לשודדים הללו.
מובן מאליו.
הם ירו אליה שלושה מהטילים הללו.
היא רואה אותם זוחלים אליה. הפעם היא משתמשת בממשק הידני של הלייזרים שלה. שלושה הבזקי גאמה, והפעם, זה לא סתם סריקה, זה בתור נשק. והם מתפוצצים…
היא ניצחה.
הפיצוצים השאירו ענן פלזמה סמיך. קשה לקלוט דרכו, אבל עוד כמה דקות הוא יתפזר…
"אני, אני חושב שקצת פישלתי עם, עם המפוח הזה…" הגמגום הזה אמור להיראות כמו התנצלות?
כי הענן הזה מתפזר בעיקר בכיוון שלה, כי ההליך הגנה שנתן לה את הזמן להגיב אליהם, גם משך אליה את הענן. יותר זמן, משמע, כוח כבידה. הענן נופל אליה..
היא הפסידה. כמה שהיא הייתה רוצה להאשים את הממשק של הארנבת, ההורים שלה לא גידלו אישה שמפילה על אחרים את האחריות, אם זאת שלה.
עד שהיא משכה מחדש את הרשת הכבדה וזזה מהדרך של הענן, הם כבר לקחו לה את השביט.
כשהתקווה הזאת בסופו של דבר מתה סופית, היא מטיחה את כף היד למצח, וקופאת לשניה. להפחית מהמצחיקונים בעל-רשת.
היא מנסה להאיץ את האיכון מחדש, אולי היא עוד יכולה לר-
כשהיא הייתה מספיק רחוקה מהענן, הקלטה מגיעה מרקון הדחפורים. זה סרטון מלא. של ילד בן ארבע על הברכיים של אבא שלו.
האבא מקפיץ את הילד על הברך, הילד, בעיניים מנצנצות, שר: "אני ילד גדול, באמת. אני ילד גדול באמת. ואת לא." ונשף בלשון.
הכתפיים שלה נופלות, היא נשענת לאחור, והסרטון הבא מכווץ כל שריר בגב, בכתפיים ובצוואר שלה.
"איזה שמוקית." היא מהנהנת עם ההצהרה של הממשק.
כי הסרטון השני… מהעז עם דבשת.
אישה צעירה, קצת מבוגרת ממנה. היא נשענת לאחור, ידיים על העורף ונינוחה לחלוטין.
"הי, אל תהיי עצובה, זה עושה קמטים."
עכשיו הממשק רק שחרר גידופים יצירתיים אחד אחרי השני. היא מעריכה זאת.
…
בזמן שהיא אוספת את ענן המתנה שהם נתנו לה…
היא מגדפת לעצמה בזמן העבודה. כל שנייה ושנייה מרבע השעה שהיא מקדישה לעניין. היא שולחת עדכון למדינה המייצגת. היא פותחת מלחמה עם הפיראטים הללו. הממשק שלה מריע בזמן שהוא שולח את ההודעה שלה הלאה.
חזרה אל "תוך כדי תנועה"
התמונה נוצרה בעזרת AI
תגובות