קארה ריפלין - שכירת חרב | ספר 1 פרק 11
- עומרי קול טאל
- 2 במרץ
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: לפני יומיים (2)
הנפה ראשונה -1-11-
י"א (אחרון, לפני האפילוג)
קאריון אמור להיות יושב עם נכד על הברכיים. הוא לא. אין גם אף אחד אחר מהמשפחה בחדר איתו.
המיטה שלו, סתורה ואפילו לא מקופלת, היא הדבר היחיד שהוא השאיר בחדר.
הוא יושב עם פניו חפונות בידיו.
איך הוא נתן לה להידרדר ככה. קרינתי הקטנה… היא היתה ילדה טובה כל-כך…
…
קארה וסנואו יושבות ביחד לשתות כוס תה. בעולם האמיתי- מילה טעונה, בהתחשב בנושא השיחה. קארה כמעט נושכת את שפתה ב'לא בדיוק' בושה או חרטה. היא מבחינה ב… בריאות של סנואו, גוף חדש, אחרי הכל. אין פגמים. "אני מצטערת שעקרתי אותך מהבית בשביל השיחה הזאת." קארה לוגמת את התה שלה.
סנואו מחייכת, לוגמת, ואז עונה. "היית חושבת, אבל כשאת מתגעגת למישהו במשך הרבה זמן… את צובעת אותם בורוד אידאלי. אני מבטיחה לך שהיא שמחה לקצת זמן לעצמה."
קארה מזהה את השקר הלבן. ומחליטה לקצר את הנימוסין. גם אם האשלייה של נינוחות וביטחון נחמדה. "עדיין, אני אשתדל לקצר את ביקור התה. הבינה המלאכותית של הבית הישן של הוריי התבררה כ'ילד אמיתי'. יש לו שם, וזה אומר שלי יש אח וירטואלי, בנוסף ל-" היא מצביעה מסביב, מתכוונת לארנבת השלג באופן כללי. "את חיית זמן משמעותי בקיום וירטואלי. איך אני מוודאת שאני אחות טובה בשביל מישי, כשאני אפילו לא מצליחה לאמת את נבי הארנבי כאן."
"נבי ארנבי?! אני הרבה יותר קולי מהדמות המצוירת ההיא. ואיך את מכירה אותו בכלל?"
קארה מעסה את הרקות שלה. ומביטה מעט למעלה, אל ארנבת השלג. "אני ראיתי אותו כשגרתי עם אמא ואבא. והאם זה אומר שאתה עכשיו מודה שאתה אמיתי?"
"למירי הייתה טראומה. אני… רציתי לא… להפחיד… אותה, ואותך…"
קארה עוטה הבעה מורכבת."סנואו, זאת הבעיה. איך אני מטפלת בזה?!" היא מצביעה שוב, הפעם כוללת גם את עצמה.
סנואו נושפת. "אני לא פסיכולוגית. אני צריכה אחד. את בטוחה שאני לא יכולה לעזור בעצה אסטרטגית במלחמה?"
קארה מיישירה מבט צונן. "את סיפקת הרבה מידע מודיעיני."
…
לפני שנים, קאריון היה יושב עם הקטנה בגן. המזרקה היתה חדשה ויפה, והדשא צמח היטב. הוא היה שואף עמוק ומשחרר אנחה. יום אחד, זה היה יום טוב. שבוע לפני הם תפסו שלל יוקרתי וככה יכלו לבנות את זה. הוא אפילו החליט לייצר לילדים עוד ביתנן אחד.
הקטנה יורדת מהברך שלו כדי לרוץ ולשחק קצת.
היא רודפת אחרי הסנאים הלקטים…
כמה חמודה. …
ארנבת השלג והשתיים שאיתה עדיין רחוקות מכדי להיכנס לחזית. ספינת דרור הסוחר; לביא 14-7, כן במקום. היא משחררת את נחילים א', ב' וג'.
החזית, במסלול המחזורי בין כדור הארץ למאדים, דקות אור בדרך למאדים. צי זעיר של ביתנני השליחים אלדרין, אוניל, אונילללל, וג'רארד. הצי מותקף מותקפים ע"י נחיל אוטונומי שנשלט ע"י ה'עז עם הדבשת'. מדובר בביתננים עצמאיים. כלומר שום ריבון ארצני לא הולך לנסות להגן עליהם. חוץ מ'דרור הסוחר', כי התוקפים כבר במלחמה עם ביתנן שמשלם מיסים לישראל.
אורן קירבי חושב מחשבות בסגנון לרגע. לפני שהנחיל שלו מגיע לטווח לוחמה מיידית, ונגמרת לו תשומת הלב הזמינה לשטויות. דרונים עם התמחות לייזר מתחילים 'לסרוג' וקטורי מפתח. משניים מנטרלים קרני לייזר חוזרות. תותחי הפלזמה מאיצים יונים של ברזל וזהב למהירות שנמוכה בלא יותר מחלקי האחוז ממהירות האור לכל מטרה שלא מוסתרת ע"י הצי האזרחי ומערכת ההגנה שלו.
מכיוון מנוגד לקרב העיקרי, מאותרת קרן מאכנת.
הנחיל שלו כבר מפעיל לייזרים מנטרלים מתאכנים, אבל מה שמגיע זה דרון שלם שהואץ אליו כמו הפלזמה של התותחים שלו.
אבל קרוב למהירות האור, זה עדיין לא מהירות האור.
ישנה תגובה אוטומטית לזה. תותח לייזר ומטול אורניום יוצאים לפעולה. ענן הפלזמה הטעון משפיע על המכשירים שלו… אבל לא מספיק. לא מספיק כדי להפוך אותו לפגיע. זה אפילו נתן ענן פלזמה לשחק איתו. מה שכן, זה היה מספיק למטרה. להעסיק אותו כששלושה דרונים אויבים מוצאים נקודות אחיזה לפלישה על אוניללל. …
דיויד קול הוא בחור פשוט. מעביר סחורות ונוסעים בין כדור הארץ ומאדים. בדרך הארוכה וזולה. אלו חיים שקטים. נחמדים. יפים. הדבר האחרון שהוא ציפה לו הוא פיראטים קניבאלים שבאים לעבד את הבית שלו וכל מה שבו.
החיים מלאים הפתעות.
…
קאריון מתנער מהזיכרון של ימים שחשב שהיו טובים יותר. ממלמל לעצמו על כך שעכשיו הוא מבין למה הם כל הזמן היו צריכים להדגיר עוד סנאים כשהיא היתה קטנה ולא עכשיו.
היא אף פעם לא הייתה ילדה טובה. היא רק הסתירה.
הוא קם מהמיטה. הוא יודע שהגוף שלו לא נופל מזה של כל פרחח בשנות העשרים שלו, אבל הוא כל-כך עייף…
מאיפה הכאבים הללו בברכיים.
הוא לוחץ עם יד שמאל על הגב התחתון שלו, יש נכד קטן ותמים שמצפה למשחק. קאריון ישמח לשכוח כמה מהכשלונות שלו.
הוא הולך לדלת. …
כשמירי מתעוררת. היא במיטה. אהובה במיטה ליד, ובצד השני של המיטה שלה, יש תא הדפסה בגודל אנושי. היא מחפשת בחוש ההוא, ומוצאת, את מישי שנח בתוך התא. היא מצפה לפגוש אותו.
ונרדמת מחדש. …
קאריון מגיע לחדר של הקטן. הוא מרים אותו. מלטף לו את השיער. מנשק ומניח אותו. הוא ישן. וקאריון יושב לנוח מעט בכיסא ליד.
הוא רוצה לשמור עליו ממפלצות.
…
בסופו של דבר, מגיעה שיחה. מספינת דרור הסוחר. האויב.
שמעון אדירי נראה כמו ילד טוב.
"קאריון. אתה מבין שאנחנו מציעים את החנינה הזאת בגלל שהבת שלך הפכה את עצמה לקרפיון הרבה יותר שמן ממך, כן?"
הוא מהנהן. "כן, הבנתי, יא חתיכת חננה."
הוא שותק לרגע. שם לב שהבחור בשיחה לא ענה לו.
"אתה יודע, באמת היה עדיף אם היינו לוקחים את העסקה איתה… אני עייף. אתה מוכן, שאאציל את השיחה איתך לאשתי? היא באופן כללי יותר זאת שמארגנת את הדברים האלה. אני יותר בשביל הקהל…"
הבחור מחייך. וקאריון שונא את הרחמים במבט שלו.
חזרה אל "קארה ריפלין - שכירת חרב - הנפה ראשונה"
התמונה נוצרה בעזרת AI
תגובות