המזח, העוגן, המחסה
- עומרי קול-טאל
- לפני 5 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: לפני שעתיים
מיקום: הבית החדש של חמה ושביט
דמות א': חמה
דמות ב': עדנה, מהשכנים החדשים, מקומיים המשך של "השמיים, היכן שגרים העניים"
חמה יושבת בערסל שלה. שביטון הקטן בערסל שלו. הערסלים מתנדנדים עם הכבידה המשתנה. זה נראה כאילו הבית הקטן שלהם עף מסביבם.
ואז הכל מתייצב, הכבידה, ברובה לפחות, בכיוון ניצב למה שהיה עד עכשיו. הכבידה די חזקה, מספיק שקשה אפילו לצאת מהערסלים, הדלת בצד שעכשיו הוא התקרה, נפתחת.
"אוקי, שביטון, כמו שאימנתי אותך."
הוא מחייך לעברה לרגע, ומקליד לממשק של הבית שיעביר את הערסלים שלהם. איתם בתוכם, כמובן. אל הדלת. הלב שלה נמס כשהיא מבחינה בחיוך שלו, עם הלשון הקטנה בחוץ.
עם כל סנטימטר של תנועה העומס יורד. לנשום קל יותר. העיניים של שביט נוצצות לעברה.
"אמא, זה מתחיל להגיש אמיתי."
היא מחייכת בחזרה.
"גם לי, שביטון קטן שלי."
באיזור של הדלת, הכבידה נחלשה לרמה שכבר קל לטפס בה. כבידה סיבובית, למעלה זה אומר קל.
הכבידה הרגילה שלהם כבר הומרה ברובה, לכבידה של המקום. תשלום מוקדם. אם בכדור הארץ, הכסף מבוסס על נפט… כאן, הוא מבוסס על התמד זויתי, כלומר כבידה סיבובית. צורת איכסון האנרגיה הנפוצה ביותר בחלל… היא היתה צריכה ל-
היא מנסה למדר את הזכרונות העולים שלה. איך היא היתה צריכה לברוח איתו ממקום שהוא כבר לא יזכור.
שנים של… לשרוד. עץ איתן היה מקום נהדר-
כשהתקווה היא שהם לא יאבדו אפילו יותר.
עד עכשיו.
עכשיו הם סוף סוף יכולים לשלם על החנייה ושכירות של הצטרפות לביתננים הגדולים. מקום עם אויר, ומים, וכמעט בלי קרינה.
והערסלים כבר הגיעו אל התקרה.
הם יוצאים מהערסלים. בזהירות. הם עדיין מתאוששים מהעומס שנותר מאחור. מה שהיה הבית כולו. ועכשיו, בתקווה, יהיה המרתף.
הם מטפסים. מדרגות בעבר, שעכשיו משמשות כשלבי סולם. והם עוברים את הדלת הראשונה. שנסגרת מאחוריהם.
חדר התיאום; תא חסימת הלחץ, נחתם מאחוריהם. והיסוד האחרון של הכבידה הסיבובית של הספינה שלהם נעלם.
מאחור נחתם המרתף, המכונית, ביתם הישן, ולפני, מעל, נפתחת דלת.
"אמא, הבית החדש שלנו כזה יפה וגדול. ותראי, תקרה אמיתית!!! לא רק הרצפה בצד השני!!"
חמה לא יכולה לדבר מרוב התרגשות.
…
בזמן שהקטן רץ לבחון פנים אל פנים את ביתם החדש אולי לבחור לעצמו חדר. או משהו שאמור להיות נורמאלי לילד קטן…
חמה מחפשת את מדפסת האוכל. הולכים להגיע בקרוב אורחים, בין אם תרצה או לא.
שבוע אחרי…
"אז, את יודעת שהפטנט שלך מקורי?"
חמה, יושבת עם כוס תה בחדר ההטענה הקהילתי.
יד אחת משתמשת בשוט כדי להטעין כוח במערכת.
מולה יושבת עדנה תכשיטי, בחליפת חלל פנימי אופנתית, כוס סיידר ביד. רגליה מפדלות בניחותה במטען שלה. השאלה ששאלה את חמה אינה רטורית.
מעניין מתי חמה ושביט כבר לא יצטרכו להוכיח שהם לא זבל.
אבל חמה רק מהנהנת.
"כן, אני גם יכולה להטעין מהבית, אני חייתי לבד עם רק הבן שלי במשך כמה שנים.
אני רוצה חברים."
עדנה מהנהנת. חיוך קטן שאמור להיות נחמד, מופיע לרגע על פניה.
"רק רציתי לוודא שאף אחד לא גנב לך את הרכוש הרוחני שלך."
חמה מהנהנת. ומתקנת.
"של הבן שלי. שביט הוא גאון קטן וגיבור של אמא."
עדנה מרימה גבה.
"אל תתני לו לשמוע שאמרת משהו כזה בפומבי. זה יביך אותו."
חמה מטה את הראש במחשבה לרגע. היא חושבת על עליו. חצי מהזמן עדיין יורד אל הבית הישן… כמוה.
"אני חושבת שיש לי לפחות שנה לפני משהו כזה. והוא באמת גאון וגיבור. זה לא שאני מנפחת את ההישגים שלו."
עדנה מחייכת לרגע, ולוגמת מהסיידר.
"גם אמא שלו."
היא מתמקדת לרגע בידה של חמה שאוחזת במשוט המטעין שלה. ומשהו מבזיק. רגש. זיכרון. חמה לא מזהה.
חזרה אל "תוך כדי תנועה"
התמונה נוצרה בעזרת AI
Comments