רב מיקום - עבודה. להתקדם. לטפס.

נתקעת? הנה מילון מונחים

מתוך "רב מיקום"

אנטרקטיקה

אורן יושב מול המסך. רצפי מספרים עוברים מולו, מייצגים מספר זרמי מידע. תמונות, וידאו, מאמרים. כולם מקודדים למספר הסימנים הנמוך האפשרי.

ניתן היה לומר שהוא מרוכז עד כדי חוסר מודעות לסביבה.

אילולי הניטור של הסובב אותו היה חלק מהמידע.

אז כשהחייל אדום השיער מתממש לידו…

אורן פשוט מסתובב אליו.

"הי חזי, לא התראינו מאז שפרשתי מהשירות. מאכזב משהו."

…

באותו זמן בדירה בתל אביב

חזי מתממש מול אורן. היושב לארוחת הערב. ואורליוס שבא לבקר.

"דגים? באמת? אין שום דבר יותר מעניין לאכול בתל אביב?"

אורן לא מספיק לענות.

"מה אתה רוצה חזי? אתה כבר מזמן לא המפקד שלו."

….

במקביל, במשרד באנטארטיקה

אורן מרים גבה.

"אורליוס שאל אותך משהו."

חזי מרים גבה ומדבר בשני המקומות.

"אתה ואחותך לא פניתם אלינו בקשר למצב במרכז התחבורה של מאדים.

יכולנו לעזור."

אורן מחייך מעט ומסתובב בחזרה למרקע.

חזי מעצב מילה לפני שנעלם.

שמוק.

….

בדירה

"באמת?"

חזי משלב זרועות על החזה המעוצב.

מתיישב, ללא רשות, על הספה מול השניים.

אורן מרים כתף.

"אתה קראת לי שמוק."

חזי נראה מופתע. מתחיל להתפתל על הספה.

"שמעת את זה?"

אורן מרים גבה. מופתע שחזי לא זכר את המקצוע שלו.

"ראיתי את זה."

חזי קם. פונה לאחת התמונות על הקיר.

"בכל מקרה… יכולתם לפנות אלינו."

"אתם הוצאתם אותנו מהשירות כי האמנתם לזוג מטורפים.

אותו זוג שניסה להרוג את מאדים."

אורליוס, בזמן השיחה, עובר ממשועשע למזועזע.

….

ובינתיים במשרד באנטרטיקה, אורן חוזר לעבודה.

במהלך חמש השעות הקרובות…

"שוב?" הוא באמת אמר זאת בקול רם, הפעם השלישית מאז החייל החצוף.

עוד אתר שמדבר על כסף חינם, ובבדיקה עמוקה יותר… הם שמו לב אליו ומתחילים להתלונן.

הודעות על כך שהם חוקיים לגמרי. לא. הם לא. כאן לפחות. הוא מעביר את המידע לרשויות.

….

במעבר ברשתות החברתיות, הוא מוצא כמה אי סדרים. אשה צעירה, מראה סימני מצוקה חברתיים. הוא מוצא את החברים שלה, והיא לא מנודה. נראה לו שזו בעיה פסיכיאטרית. אך לא ברמה המצדיקה התערבות ישירה. הוא שולח לחברים שלה קישור לעמוד שבו מדברים על הקשיים האישיים. נראה בימים הקרובים אם זה יעשה את העבודה.

... וכמובן… הפצחן הרביעי היום שמנסה לחדור למערכת המרכזית.

חמש דקות מעניינות חלקית.

…

צרפת

אורן יושב במאפייה הרגילה שלו. אוכל קרואסון שוקולד; פאן דה שוקולד. עם קקאו שוויצרי. בספל זכוכית מעוטר דמוי מנופח.

בעוד עשר דקות הוא צריך להיות במשרד. הוא נשאר. הוא יבקש מאורליוס לקחת אותו, אורליוס ישמח.

לאחר דקה הוא מנגב את השאריות מהפנים. "הי, 'ליוס?" אורליוס מתממש לידו. "נהג פרטי פה. לעבודה?"

אורן נותן לו חיבוק קטן.

"כן, או דה וי."

אין קשר לשמפניה. למרות השם. אורליוס העביר אותו לכניסה למבנה החברה.

"למה אתה לא עובד מהבית?"

השאלה של אורליוס… מביכה מעט.

אורן מביט למטה.

הוא נמנע מלהביט בשומר כניסה. "הבוסים רוצים להיות בקשר ישיר."

אורליוס מבולבל מעט...

"למה?"

אורן נאנח.

"הם חושבים שמה שאני עושה זה קסם."

אורליוס לא הראה סימנים לתגובה.

"..."

וזו כל התגובה הנחוצה.

יום העבודה עצמו פחות מביך.

אורן יושב במשרד שקוף, כשצוות המנהלים נכנס מדי פעם לשיחה.

הוא עונה דרך הרמקול, וממשיך לעבוד על ניטור המערכת. הוא מצא היום שני ניסויים בלתי חוקיים.

בדרך כלל העבודה יותר משעממת.

…

שעה ארבע במשרד בצרפת

שנסון בריידי, מנהלת פיתוח, נכנסת לחדר. מעט עצבנית.

"שלום אוראן, אני בדקתי את תמהיל המידע שלך ו-"

לאורן נמאס. פיו קמוץ מעט מהכעס שהוא כבר מרגיש.

לא לגמרי באשמת האשה הצעירה. מהרמקול יצא הקול שלו. כרגיל.

"שעשרים אחוז ממה שאני מנהל זאת גלישת אינטרנט אישית. זה בחוזה."

היא מרימה גבה, לא נראית מתרשמת. וכך היא גם נשמעת.

"זה אמור להיות בצורת שעות מתוקצבות. עשרים אחוז מהזמן."

הקול שלו אמנם מעט לעגני, אך הוא מרגיש ש…

"אני גולש בכמה דברים בעת ובעונה אחת… מה לדעתך יותר הגיוני?"

השפה העליונה שלו מתכווצת. מה שמעיד על כך שרגשותיו מעט... הופעלו יותר מהרגיל.

עיניה של שנסון מתמקדות על השינוי. היא נרעדת מעט. אך נותרת קשובה בתנוחתה להמשך משמע הדיבור שלו מהרמקול.

"יש סיבה שהמינוח בחוזה הוא אחוז נפח. לא זמן."

היא עוצמת עיניים. נראית מהורהרת, כשהיא עונה, היא גם נשמעת כך.

"אתה חושב שזה הולם לנהל בלוג מהעבודה?"

הפעם קולו הבוקע מהרמקול נשמע כמעט צוחק, ללא טינה, רק הפתעה.

"את חושבת שאני מנהל בלוג? אני סתם עונה לאנשים."

"אתה עורך מחקר ברמה שאני רוצה במחלקה שלי."

התשובה שלו נשמעת מעט משועשעת. אפילו שבע רצון... אם כי הרגש מעט מכוער.

"תבקשי שינוי משרה, אבל אני שומר על העשרים אחוז של דיבור על בערך שטויות. זה שומר אותי שפוי."

זה בטח כלום… אבל זה נשמע מבטיח.

כעבור יומיים.

אורן נפרד מאורליוס בכניסה לבניין. נכנס לחדר האוכל לשים את ארוחת הצהריים שלו במקרר. תודה לאורליוס ש... הטיל כישוף… שאחרים לא יוכלו לגעת בה. זה מוזר לחשוב על זה כך, אבל בינתיים... הוא רק בחור עם חמישה גופים. לא רב מיקומי אמיתי.

כשהגיע למשרד, ראה על העמדה שלו הודעה על שינוי אפשרי בחוזה העסקתו.

הם רוצים שיעבור למחקר, כחלק ממחקר ופיתוח.

מוכנים גם, שינהל בלוג באחוז הנפח מידע האישי שלו.

המחשבה… מעלה חיוך על השפתיים.

הוא חותם ויוצא למקום החדש. קומה למטה בסך הכל.

….

בית מלון נווה במדבר, ישראל

אורן שוחה בבריכה, ובמקביל קורא את החוזה בצרפת…

מעניין. זה משהו שהוא יכול לעשות…

וזוי תשמח לעשות את זה איתו. היא אחות אוהבת... אבל נמאס לה בבירור סתם לשבת איתו על כוס קפה.

"זוי?"

"הג'יני שלך כאן"

היא ענתה כשהופיעה לידו אחרי פחות מפעימת לב.

אורן נראה מעט נרגש כשהוא שואל.

"רוצה לעשות איתי בלוג?"

זוי מחייכת. קורנת אפילו.

"כמובן."

אחרי דקה בערך. זוי משחקת במצלמה ש'הביאה'. היא נשמעת תוהה. "חשבת על מה נכתוב?"

אורן פנה אליה מעיצוב הערוץ. הוא לא נשמע כאילו זה משנה במיוחד.

"בעיקר מדיה. לא נראה לי שנמצא עוד קנוניה לחיסול העולם."

היא מהנהנת.

"נשמע סביר."

….

לאחר שעה, הברמן בבריכה הבחין בשני מטורללי ולוג, מטיילים ומראיינים אנשים.

"אני חושב שהשגנו הרבה דעות על הפרק של 'היפה הכרונית'"

הוא ישב בחדר הקבוע שלו במלון…

לידו אחותו. הם עורכים את הראיונות. כדי למצוא את הדעות הרווחות באזור על תוכנית טלוויזיה שהם אוהבים. היא מחייכת. קצת מתוחה. הוא רגוע. שלו. ואז. היא לא יכולה להתאפק יותר. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאביא לך רשת מהדהדת?"

הוא שואף ונושף ארוכות. "אני רוצה להיות מסוגל לשלם על זה בעצמי."

הוא מביט בה מזווית העין, וקוטע אותה לפני שמתחילה. "בלי העזרה שלך להגיע לכסף."

"יש לך יותר מעשר דירות להשכרה בשלב הזה. על כדור הארץ. לא כולל אלו שאני מתחזקת במאדים. כי העזרה שלי היא רעל עכשיו." "את מכניסה את הכסף לחשבון שאני צריך את העזרה שלך כדי למשוך ממנו כסף. וזה בסדר, זה יעלה יותר אחרת." שניהם שותקים. מתנשפים. הוא ממשיך לדבר בקוד צרוד. "אני לא רוצה להרגיש נכה. ובאשר לדירות בכדור הארץ. ארנונה. בין השאר. כי אני משלם על חמישה בתים בהם אני גר. ואני צריך יותר ממכשיר מדיה ותקשורת אחד.

אוכל.

חיים.

אני אצטרך עוד לפחות חמש עשרה דירות. עם העבודות. כדי שאוכל לשלם על רשת. אחרי שאסיים עם ההלוואות שלהן."

היא מביטה בו, מעט מבולבלת. נשמעת מופתעת כשהיא עונה.

"למה הלוואות?"

הוא נראה מופתע מעט. קולו שטוח. "כי הכרטיס הזה לא יכול לשלם על דירה אחת בשוק הנוכחי."

היא נראית ונשמעת מאוכזבת.

"או."

היא נושכת את השפה. וחוזרת להשמע שמחה. רק פחות כנה. "אז, זה היה די רוב של אנשים שאהבו את היפה הכרונית... הא. יש לנו טעם פופולרי."

אורן מחבק את זוי. הם יהיו בסדר. לבינתיים.

חצי שנה אחרי

"אני לא מאמינה. עדיין.

השגת את נשיאת מערכת השמש כאורחת בתוכנית אינטרנט."

זוי… מופתעת. עדיין. זה הישג כשלעצמו.

אורן… נהנה מכל שניה. גם אם מנסה לשמור על סבר רגוע. נימת הקול שלו בתגובה לזוי, שוב, הנה מאוד רגועה.

"כמו רבים אחרים, קרה רוקסאן, הנה מעריצה שרופה של ה'יפה הכרונית', או בשמה הנוכחי, 'המקוללת'."

זוי מממשת עוד התגשמות בתגובה להתנשאות הבוטה של אחיה ו'מביאה' קופסה ענקית של גלידה. וכפית.

אחת.

היא מתיישבת על הספה ליד. היפה, זאת שהוא עושה ממנה את הסרטונים. כי הם עושים סרטונים עכשיו. מתחילה לטחון.

עדיין לידו, עומדת ליד המחשב. נימת קולה לא מתרשמת.

"אני מניחה שאתם אחוקים כרגע?" הוא נראה משועשע משהו, בזמן שהוא כותב סכומים בטאבלט. "מקנאת?"

היא מצביעה על עצמה על הספה, כבר בקופסה השניה שלה. "כן!"

הוא מאוד מופתע , אבל זאת נשיאת מערכת השמש, אמנם לא באמת יכולה להגיד לכולם מה לעשות... אבל היא כל יום מחליטה החלטות שיכולות להשפיע על כולם במערכת.

"... כן, אני מניח שאני מבין למה."

אבל רב מיקומית, משתגרת, יכולה לאכול יותר ממשקל הגוף גלידה בלי להשמין.

"את יודעת שהיא תשמח לראות גם אותך וזה יהיה לגיטימי. את חלק... את הצוות. את חושבת שהיא תרצה להימנע ממך?"

בזמן שהוא מנסה ככל יכולתו לשכנע אותה, לזוי עדיין יש ספקות.

"היא פנתה אליך ישירות."

לאורן יש פחות אמונה בזניחות של אחותו.

"כי זה הדואל שלי."

זוי מדברת פעם ראשונה דרך ההתגשמות שטוחנת גלידה (קופסה שלישית). "אתה חושב כך?"

היא נראית... עייפה, וללא מגננות.

אורן מחבק את אחותו לידו. "אני אהיה מופתע אם אחרת."

…

בינתיים, באו דה וי

שנסון ועוד כמה עמיתים עמדו מסובים לו. כמו בפסח עתיק. אורן אישית לא הבין את המשיכה. זאת אותה עבודה שהם עושים, רק מקודדת. אותיות, בצבעים שונים זזו על המסך, מדי פעם מוחלפות במדיה זו או אחרת. זה נראה… כמו חלום של מכונה. אורן רק ראה עיבוד תמלילים מהולל.

שנסון קימצה שפתיים. ושאלה, באי רצון מסוים. "מדוע אתה צריך הפעלה של מחולל שיגור על ניוטראל? חשבתי שאתה לא מסוגל להשתגר עכשיו?" הוא עצם את עיניו, לכמה פעימות לב, המיצג נע יותר מהר. הרמקול השמיע את תשובתו.

"זה מזין את היכולות הנפשיות שלי, ואמור לעזור ליכולת שיגור שלי להחלים."

היא מהנהנת.

"זה עובד?"

הוא נראה מובך.

"יש מצב שאני אולי יכול להזיז דברים עם המחשבה."

"..."

היא נראית... לא בדיוק המומה, אבל קרוב.

בינתיים הדוח שלו, מתורגם למשהו רגיל, פשוט. מתממש על השולחן לידה. "אני יכול לקרוא את זה קודם?" אמר אחד החוקרים.

הפעם אורן יכול להבין. הוא יודע שהוא כותב בחסד.

גם שנסון הבינה.

"רק אם אתה מסכם אותו בצורה חצי אקדמאית."

"סגרנו!"

שנסון הודתה בליבה לאורן על ההכשרה חינם לצוות.

….

קרה ישבה בחדר המלון. היא חשבה להתקשר לבלוגר, אורן אריס.

היא הרי עוד צריכה לתאם רשמית, בערך, את צילום הסרטון.

אמנם אפשר להבין שכבר סיכמו… אך זה מעורפל מידי.

מערכת התקשורת צלצלה.

"כן?"

"היי, זאת זוי-"

"-השותפה העסקית של אורן. קיוויתי לפגוש אותך. את יכולה להצטרף אלי אם את רוצה."

"את בטוחה?"

"על כל המשתמע."

היא חשה... עקצוץ איננה במילה הנכונה. אך זה מה שיש לה.

ואשה צעירה הופיעה. הדמיון המשפחתי היה ברור.

היא נראתה.. מבולבלת לשניה, לא החלטית, ואז הושיטה יד. נלהבת משהו.

"הי, אני זוי אריס, הגבירה הנשיאה."

היא… שמעה עליה.

היא לחצה את ידה בחזרה.

"קרה רוקסאן. את באמת כל-כך נלהבת לפגוש פוליטיקאית?"

התשובה גרמה לעיניה של קרה להתרחב מעט, סימן לאיפוק המופלא שסיגלה לעצמה כפוליטיקאית.

"עשר השנים האחרונות במערכת השמש היו מהמשגשות ביותר במאה האחרונה.

את קיבלת-"

"הבנתי."

קרה קטעה אותה, כי היא קלטה את הרעיון.

אבל זוי היתה כבר מושקעת. אם ניסתה להעמיד פנים שלא.

"ובכלל, אני כבר מכירה כמה וכמה פוליטיקאים. ראש ממשלת מאדים לדוגמה.

ראול כץ."

קרה רצתה לדעת למה ממנו היא לא מתרשמת. מאוד רצתה.

אבל היא לא באה לעבוד.

היא באה לדבר על תוכנית הרשת האהובה עליה. עם אולי ידידה חדשה.

אחת שלא תנסה להוציא ממנה תקציבים למשהו זה או אחר.

אז כמובן קרה שינתה את הנושא למה שהתכוונה אליו במקור.

"זה טוב ויפה… אבל רציתי לשאול לדעתך על כך שדריה הטילה כישוף על רונלד בפרק האחרון."

"זה דבר רע… אבל מצופה כי היא כבר עשתה זאת לשלושה בתמונה קודם, ועוד מאתיים מחוץ לתמונה."

"נו כן, אבל היא נשבעה לו אמונים."

"והיא כבר הדגימה מה שווה המילה שלה, אפילו הקסומה, עם ג'פרי מואוטומן. היא הבטיחה לו שתחזיר אותו לקמלוט. מה שהיא עשתה, זה לקחת את הידע שלו כדי לחסל את הארתור-גולם ולשבור את נבואת מרלין."

וזה נמשך. קרה מעולם לא היתה מסופקת מהחלטה, כמו ההחלטה להתיידד עם בלוגר ואחותו.

….

אורן ישב עם אורליוס ואנה… אחותו של אורליוס החליטה לתת שמות להתגשמויות שלה.

אנה אכלה את משולש הפיצה השישי שלה. היא לא הייתה קרובה לשניים האחרים.

אך היא שמה לב למשהו.

היא משכה קווצת שיער בלונדינית (כאנה) מאחורי האוזן.

"איך אתה עושה את זה? זה כאילו-"

אורליוס קטע את השאלה באיבה.

"אנה! תכבדי את הפרטיות של אחרים. את גדולה מספיק כדי לדעת."

אורן השיב, מרחם על הילדה. אוכל את המשולש הארבעה עשר שלו… חמישה גופים זה שימושי. למרות… זה לא קל. לדבר על זה.

"זה בסדר, אני לא עושה את זה בכוונה. אני פשוט פגוע וגוסס."

אורליוס ואנה הביטו זה בזה… ואז בו. ההתגשמויות שלו נעשות דומיננטיות. אמיתיות בצורה שנפרדת ממנו. הוא מתפוגג.

הם לא... אף אחד מהם לא מבין למה הוא מאפשר זאת כש-

"למה…"

התשובה של אורן די בנאלית. ולא משכנעת.

"אין לי די משאבים-שאני לא צריך עזרה להשתמש בהם, בשביל רשת מהדהדת."

הוא היפר-טריליונר. פשוט רוב הכסף הנזיל מזה נמצא בחשבונות מחוץ לכדור הארץ. בכדי להפיק מהם את הכסף… קל יותר דרך שימוש בממשק משתגרים. שאין לו.

אז מדובר במשהו שלוקח שבועות לאנשים פרטיים.

אנה, מתקדמת מספיק שהיא יכולה לייצר את המתקן, רוצה להציע.

"אני יכולה-"

אורן קוטע אותה. מחווה אליה עם המשולש פיצה בידו.

"אני מעדיף להרוויח את זה ולשלם מאשר שיכינו לי."

הפעם אורליוס הוא זה שמתחיל לענות.

"זה-"

וגם הפעם, אורן קוטע. מראה מעט מודעות עצמית.

"-מטומטם, אני יודע. זה רגשי."

מודעות מוגבלת. וההשלכות.. לדעת שני הרב-מיקומיים הבריאים בחדר...

"..."

הם נאלמי דום.

ואורן...

"בחירה שלי."

אורליוס מזכיר לו את הגבולות של הנטייה שלו להתאבדות.

"אתה יודע שזוי לא תיתן לך למות."

אורן מרים את כוס הקולה שלו. מחווה.

"עד אז."

….

אורליוס יושב מול זוי. הוא בדיוק חלק איתה את השיחה עם אורן ואחותו.

היא גם יושבת במטבח ומשתכרת.

מתהלכת בחדר בו הוא וההתגשמות השלישית, אליה הוא מסר את המידע, נמצאים.

מהמתהלכת היא מדברת ונשמעת לחוצה.

"מה אני עושה. מה אני אמורה לעשות כאן."

אורליוס נוכח במקום רק בהתגשמות אחת. הוא מפריד את האצבעות ומאחד את כפות הידיים. מנסה להתרכז, ואולי להיראות מתוחכם.

"מה האפשרויות שלך?"

זוי שלידו צמצמה את עיניה בריכוז. המתהלכת המשיכה לדבר.

"'להצטרף' לכל ההתגשמויות שלו. הוא יוכל להשתמש בי כדי לרפא את עצמו. אני אוכל לעשות זאת בשבילו."

אורליוס מהנהן. לוקח עוגייה. לועס. לוקח עוד אחת. ממצמץ ו'מעלים' את הכל.

"תוצאה סבירה?"

הפעם התגשמות היושבת שלה מדברת.

"כרגע? הוא ידחה אותי ועלול להתאבד בלי כוונה."

הוא מהנהן.

"מה עוד?"

אותה התגשמות אוכלת מהעוגיות. והמתהלכת מדברת.

"לשים עליו רשת מהדהדת. או משהו בסגנון."

לאחר חצי דקה. הוא שואל.

"נו?"

היושבת 'מעלימה' את השאריות מפניה וחולצתה לפני שעונה.

"אותה תוצאה."

הוא נראה מעט לחוץ. הקול נעשה מתוח.

"יש משהו שאת יכולה לעשות כדי למנוע את התגובה שלו?"

היושבת מטה ראש, לאחר רגע.

"לא משהו אתי, אבל הוא כן יגיע לבד. אני רק צריכה לשמור אותו בחיים."

הוא נראה, מקווה. כמה.

"בטוחה?"

היא מייצרת לעצמה כוס קפה. מביטה בו. בסוף שואלת.

"מה איתך?"

הוא ממצמץ. השאלה מפתיעה אותו.

"מה איתי, אני רק חבר טוב. אין לי כוח רגשי איתו."

התשובה שלה... מפתיעה.

"הוא מסתכל עליך בעיני בן."

הוא נעלם.

לא מרגעיו הגאים.

….

בפגישה עם קרה, זוי נעשית טרודה.

רוב האנשים לא היו מבחינים. קרה איננה טיפוסית.

"מה קרה."

זוי, הססה. מאוד תיאטרלי. כולל נשיכת השפה התחתונה.

כשהיא ענתה, היא הרוויחה את הכבוד של נשיאת מערכת השמש.

"אני מעריכה אותך, אבל כמה דקות של דיון אוהדים לא אומרות שאת ראויה לביטחון."

קרה לא יכלה להתאפק.

"זה אחיך?"

זוי מנידה בראשה, מנסה להעביר נושא. קרה רואה שהיא רוצה לדבר על זה. אבל נמנעת.

"זה לא המקום או הזמן. ואני מאמינה שהוא סיים עם האורחים שלו ומוכן בשבילנו."

קרה מנסה להרגיע אותה. שהיא כבר יודעת.

"זה כי הוא גוסס ולא עושה שום דבר בעניין?"

הלסת של זוי לא נפערה, אבל כל שריר בה נדרך. קרה מניחה שגם בהתגשמויות אחרות. זוי שואלת את השאלה ה-לדעתה צפויה.

"למה את טרחת לגלות?"

קרה מצמצה. היטתה את ראשה מעט.

"אני הולכת לעשות איתו סרטונים. פנים אל פנים. בכוכב הלכת ארץ. לא ב…"

במילה האחרונה היא עטתה הבעה שאומרת, זה הרי מובן מאליו.

לאחר חצי דקה, זוי הפילה את ראשה קדימה. בבירור מובכת מהמובן מאליו.

"זה נשמע מובן מאליו כשאת אומרת זאת כך."

קרה החליטה לשחרר.

"לאסוף את החפצים שלי ונזוז אליו?"

זוי הנהנה. נראית עדיין לא רגועה.

קרה אספה את החפצים ההכרחיים.

היא היתה די מחזה בפני עצמה, באמצע החדר.

"אני מוכנה"

זוי נראתה מבולבלת.

"את לא חוזרת לכאן?"

"חשבתי שנבלה שלושתינו כמה ימים ביחד…"

זוי גחכה מעט.

הן נעלמו מהחדר.

….

לא ליד אורן

הן הופיעו ב... מטבח-סלון?

"רגע, זה לא…"

זוי קטעה את קרה.

"זה הבית שלנו במאדים."

קרה מופתעת, היא יודעת שלא זה היה היעד.

"איך?"

זוי מנידה בראש, מופתעת לא פחות.

"אני עכשיו מדברת עם אורליוס על זה.

רוצה שאצרף אותך?"

קרה מאגרפת ומשחררת את יד ימין. מפסיקה, ומתיישבת בכיסא. לא נינוחה.

"לא, אני רב מיקומית גלומה. לא רוצה לראות את היקום מת, תודה."

זוי מגלגלת עיניים. והולכת להכין קפה.

"התכוונתי שאבקש ממנו שיצטרף לחדר."

קרה מסמיקה מעט.

"עובד."

….

אורן

"אורליוס!! בוא הנה. אנשים מתים פה!!"

לאחר שאורליוס ואנה עזבו. כמעט מיד. אורן חש שינוי במה שנשאר מחוש השיגור שלו. זאת היתה האזהרה היחידה. הצרחות מבחוץ היו הסימן הבא.

חיילים, בהיעדר מילה הולמת יותר, שכירי חרב? רצו מסביב וחיסלו אנשים בבריכה. וסביר להניח גם במבואה.

עוד גירוי בחוש.. וכלום.

התקשורת שלו צלצל.

אורליוס.

"יש לך שדה שחוסם אותי, בן. אני צריך זמן לעקוף אותו."

בן..? זוי.

נשאר רק אחד סביר. אז אורן קרא לו.

"יחזקאל רותם!!! בוא הנה! רצית שאדבר בזמן אסון? הנה!!"

חזי הופיע מיד. מה שמעלה שאלות על פרטיות איתו...

"רק רוצה לוודא שזה בסדר איתך."

אורן לא מתרשם, ומנסה לתחקר. כמה שאפשר במצב.

"כמה היית מוכן לזה?"

חזי לא מראה סימני עלבון. ומצהיר את מה שנראה, בסופו של דבר, כמובן מאליו.

"מהרגע שהודעת על כך שהנשיאה שלנו הולכת להיות אורחת."

אורן עדיין לא מוכן לשחרר את העלבון.

"ארגנת את זה?"

הפעם מופיעים סימנים של רוגז על חזי.

"אל תעליב אותי, אני פטריוט. ואני באמת מצטער שלא האמנתי לכם בזמנו."

אורן, לא יודע מה לענות לזה.

"..."

אז הוא מודיע שיתעלם.

"אין לי זמן להתמודד עם זה. טפל בשכירי חרב של הבוגדים."

חזי מתקן שגיאת תפיסה קטנה

"הם לא שכירי חרב. הם מרגלים מאחת הממלכות ב-"

לאורן אין זמן. הוא רוצה את אחותו ו-. אורליוס. שלא לומר שהשדה הזה מטעין אותו בכוח, וזה לא נעים.

"זה באמת משנה?"

….

בבית על מאדים

אורליוס הצטרף אליהן. הוא מימש עוגיות. בהתאמה לקפה שזוי הכינה. ועוד אחד, שעצבן את זוי.

הוא לא נראה מאיים כל כך.

"הי חזי. מה אתה עושה כאן. זוי, למה לא חשמלת אותו?"

אורליוס דווקא הסכים עם זוי. מסתבר.

זוי החוותה עווית פה קטנה שאמורה להיות חיוך.

"הוא נמצא עם אורן."

אורליוס נראה מעט המום. הוא התחיל לשאול.

"איך את.-" יודעת?

החדש, חזי, קטע אותו.

"אמרתי לה בזמן אמת."

אורליוס לא מתרשם. הוא מפטיר קצרות.

"צמד חמד."

קרה מגלגלת עיניים, בזרועות משולבות

"אוי רד מהעץ. אורליוס"

אורליוס מרים גבה, משועשע מה'קבועה' ביניהם, אך חושד מעט.

"ומי את?"

מעט מפצה, היא מזדקפת. למלוא קומתה, כתפיים לאחור. רק חסר ידיים על המותניים.

"נשיאת מערכת השמש".

זוי נראית משועשעת מעט מחברתה (עכשיו), אך פונה בתימהון לאורליוס.

"אתה לא עקבת אחרי הוולוג שלנו?"

הוא מטה את הראש מעט. עיניו מתרחבות.

"כלומר, היא באמת?-"

הוא פונה אל קרה, לא מתרפס, אך נבוך מאוד.

"מצטער, מצטער גבירתי."

קרה נרגעת מעט, מביטה בהם. רגועה כעת לחלוטין.

"נחזור לאורן, רק החייל שלכם יכול להגיע אליו…"

אף אחד לא שואל איך היא יודעת שהוא חיל.

היא לא מנדבת.

"הייתי רוצה לדעת מה הסיבה?"

זוי נאנחת מעט.

"אני סתם לא ידעתי על המצב, מדובר בכישור בסיסי של חיל הרב מיקומיים."

חזי מגחך.

"כן, החלדת באזרחות."

זוי חורצת לו לשון. אבל העיניים שלה רגועות לחלוטין.

"תרגיע."

קרה מחליטה לקחת את העניינים בידיים. סופית. היא מביטה ביניהם.

זוי נראית באותו גיל כמוה. רק שהיא בת יותר משישים.

אורליוס.. לא נראה כמו אבא של מישהו. ומהרקע שלו… היא רוצה לדעת מתי אורן טבע חותם ממנו כמו ברווז.

חזי, לא יחזקאל, הנו די ברור, הוא פטריוט. אין בו הרבה יותר מזה. הוא לא רוצה שיהיה.

ומה היא אמורה לעשות עם שלישיה שהתבגרה בהיכל. כולל אורליוס.

"שינוי נושא, מה קורה בבית המלון-"

חזי קוטע אותה.

"חיל הנחתים של ממלכת וירגו מפרוקסימה."

זה מפתיע. אפילו מוריד אותה מהמסלול מעט.

"למה."

התשובה שלו לא עוזרת.

"את."

היא תיגע בזה אחר כך. היא שולחת מבט לזוי, וחוזרת לחזי.

"אוקי, אורן. איך אתה עוזר לו?"

הוא נראה תוהה.

"את לא רוצה-"

היא קוטעת אותו.

"לדעת רקע לתקיפה? לא. כרגע לפחות."

הוא מנסה.

"אני יכול לשכפל אותך לשם. בטוח לחלוטין. אם את נפגעת הגוף סתם נעלם."

רק המחשבה עושה לה צמרמורת.

"בחיים לא."

היא מביטה לרגע באורליוס, והשאלה עולה.

"אתה יכול לעזור לאורליוס?"

חזי ואורליוס מביטים זה בזה לרגע. חזי מדבר ראשון.

"אין בעיה. בא?"

אורליוס מחייך.

"אשמח."

… וכלום. הם נשארו איתה.

"אתם עוד פה. זה די, אדיב מצידכם."

זוי היא זו שעונה. האחרים מהנהנים.

"שלושתינו די מעריצים."

פעם ראשונה מזה הרבה זמן שהיא בכזה חדר.

"מחמיא."

….

אורן.

הוא רץ, התחושה של השדה מפריעה יותר. יותר מגרה את העצבים שלו. מטעינה אותו בכוח לא נעים. למרות שזה… שימושי.

הטלקינזיס שלו…

חייל אחד ניסה להתגנב עליו. מצא את עצמו מורם באוויר ועף מהחלון.

הוא שלח עוד 'דחיפה' פולס. וידע שמגיעים עוד. הוא הרים אותם עשר סנטימטר. עכשיו הם לא יזוזו. לידו חזי, משום מה במקום לשתק את כולם. נלחם בהם אחד אחד. הסיבה לא ברורה.

"למה?"

החיילים משתמשים בכלי תעופה כדי שוב לזוז. חזי לא יודע מאיפה השאלה. "למה מה."

אורן מגלגל עיניים. ושולח עוד דחיפה. מתאפס על חדר עם בני ערובה. הוא מנסה לשבור את המפרקת של השומר, אבל המכשיר שלו מוכן וחוסם אותו.

"למה אתה משחק בהם?"

חזי בבירור מופתע, שולח התגשמות לחדר עם השבויים. תופס את השומר ו'נעלם'.

"מי משחק, השדה הזה הופך את זה לקשה מדי."

אורן נבוך. הם הצליחו לצאת אל המבואה. כל כך הרבה דם.

"שכחתי..."

זוי מתממשת ליד מזוודה שנראית רגילה לחלוטין. ו'מעלימה' אותה. השדה נעלם. ועימו כוחו של אורן. חזי פונה אליו.

"שאנחנו לא אלים?"

אורן מסמיק.

"כן."

כל כך הרבה זמן.

חזי מושיט טבעת.

"תן לי לעזור."

אורן נאנח.

"אני לא נואש מספיק עדיין."

המולה מהירה של חיל המשתגרים, וזוי ואורליוס… וכל המקומיים בסדר.

יומיים אחרי: איחוד המעינות: בירת מערכת השמש

אורן יושב בגן, חושב. היומיים האחרונים… לא הפסיקו להיות מעניינים עם 'ניסיון הפלישה שנכשל'. הם ניסו לחסל את הנשיאה כדי לשבש את מערכת השמש.

זוטות... הוא מניח.

קרה עוד רצתה לעשות את הסרטון.

אז הם קבעו אותו מחדש לכאן. איחוד המעיינות.

שיגור במכשיר… זה מוזר. אבל עושה את העבודה.

זה גם כואב כשיש לך כמה גופים נוספים. אבל הטכנאים של האיחוד זהירים. גופים… טוב שזוי לא שומעת את זה.

הוא קם. הכוס קפה ריקה מזמן. הוא רוצה שוקו.

....

זוי יושבת מול ראש המשמר הנשיאותי.

החדר מואר היטב, צבוע בחום גובל בשחור.

הכיסא שלה נוח. בא לה גלידה שוקולד עם שקדים. היא לא מייצרת אותה כי יש לה נימוסים.

הבחור מולה צעיר. בן שלושים גג. היא יודעת שהגיע לעמדה שלו כי היה גיבור בכמה מערכות. בלי מתים.

אף אחד מהם עדיין לא דיבר.

"אתם שניכם הצלתם את מאדים."

עד עכשיו.

היא עונה באמת בסיסית.

"אורן הציל, אני עזרתי."

הוא מחייך מעט. מוזג להם שתי כוסות. ההתעבות מראה שהן קרות מדי בשבילה.

"צנועה."

הוא שותה מיד. היא תחכה דקה לפחות. היא מביטה ישירות בעיניו.

"ישרה."

היא מביטה מסביב, ו'מביטה' מסביב, לא משהו פולשני, סביל לחלוטין, יש לה עדין נימוסים. יש להם כמה כלים שיוכלו להכיל התפרצות רגשות, אז היא לא תצטרך לדאוג לעוד בושה כמו במשרד של ראש ממשלת מאדים. הוא דווקא אהב את זה. מזלה.

הוא זועף מעט.

"מה קרה?"

היא מתחילה להילחץ. השאלות האלו מוזרות.

"לא קראתם מהתיעוד במאדים? אני יודעת שהם העבירו לחיל הרב מיקומיים את מלוא המידע. ואלו נאמנים לכם."

הוא מחייך בחוסר רצון.

"רשמית."

המילה הזאת גורמת לה להרמת גבות. האם ישנו מתח בין חיל המשתגרים לממשלת מערכת השמש? או זאת פשוט האישיות המקסימה של חזי. שוב.

"תגיד את זה לחזי."

הבחור מזעיף יותר. מעניין למה.

"מר רותם עונה על שאלות בעצמו."

היא נשענת קדימה, באמת סקרנית.

"ואורליוס?"

"כבר ענה. את רואה שאני לא מסתיר דבר, זה הרי ראיון בסיסי, אנחנו מקום חשוב לפעילות התקינה של מערכת השמש. למה חוסר השיתוף פעולה. את הרי היית חלק מהחיל."

היא מופתעת, היא באמת ותמים האמינה שמדובר במובן מאליו.

"מדובר במידע רגיש. לי. לנו. אני ואורן. מדובר היה בבגידה מרחיקת לכת. ואתה יודע כבר הכל."

הוא נראה כאילו הוא הבין משהו בפתאומיות. כאילו הם דיברו על דברים שונים.

"לא התכוונתי לאלו שהטמינו את הפצצה. אלא, איך הצלחתם."

זוי הרימה גבה.

"זה ידוע איך. אורן ניתק את עצמו מההיכל, ומלבד כמה התגשמויות על כדור הארץ, העלים את כולן כדי להתמקד בפצצה. זה עלה במימד השיגור שלו. שבץ, אם אתה רוצה."

ואז הוא משך את תשומת ליבה למשהו… חשוב.

"את, היית מסוגלת לעצור פיצוץ כזה? ולחיות? נכה או לא?"

היא לא יודעת. היא פשוט בטחה באחיה הגדול.

…

החדר כהה, המראיין נראה נחמד, בלונדיני.

"חזי רותם יושב מול המראיין ולא משתף פעולה."

מראית עין בלבד.

חזי משלב זרועות. הראיון נמשך כבר שעה.

"זה לא יפה. אני סיפרתי לך את כל מה שקרה."

המראיין טופח על המחשב טאבלט שלו, מראה את התמליל של מה שחזי אמר. זה ממלא בדיוק עמוד.

"אתה סיפרת תמצית."

חזי לא אוהב לדבר יותר מידי.

"אני לא טוב בריכוזית. וזה מרגיש משעמם"

וריכוזית… הוא מעולם לא הצליח לעבור את הארבע מימדים. אולי יש לו יותר מדי התגשמויות, אבל זה מעצבן.

המראיין, חזי נזכר בשמו - רונן - התמקד בו.

"מההתחלה, הנוגעת לענייננו."

חזי מרחיק ממחשבתו מחשבות על עיניים כחולות, מתמקד בנושא.

"אחרי שאורן קרא לי שמוק, זה פגע והחלטתי לשים יותר לב אליו. לא הרבה, רק מספיק שאם הוא קורא לי אני ישר יודע."

המראיין מרים גבות. מוזג לשניהם כוס מים. ושותה את שלו.

"הוא קרא לך?"

חזי מסמיק מעט.

"לא בשלב הזה."

הוא משתעל מעט. מתמקד מחדש.

"בכל מקרה, כשהוא הוציא את ההודעה על זה שהנשיאה שלנו תהיה בתוכנית מרשתת שלו, ידעתי שמשהו יקרה, והטלתי על כמה פקודים לשים לב למרחב בו הוא מקיים את מרבית הסרטונים שלו, ולשים לב ליוצאי דופן."

הוא הטיל על צוות שלם. כל אחד יכול להכיל עשרים התגשמויות ולשמור על יכולות הרבה מעבר לרמת בסיס.

המראיין מגחך מעט. מניח את הטאבלט על השולחן.

"כמה חיוביים כוזבים יצאו מזה?"

חזי מצמצם שפתיים לשנייה. מסמיק מעט.

"הרבה. אבל כן מצאנו את המרגל שהביא את המזוודה."

המראיין מוזג לעצמו עוד כוס. חזי לא נגע בשלו.

"לפי מה שאמרת, חמש שניות לפני האירוע."

חזי לוגם מהכוס שלו. קריר ונעים. אין שינויים ביולוגיים המראים איזשהו רעל. האמת, הוא לא ציפה לאלו.

"כמו שאמרת, הרבה חיוביים כוזבים."

המראיין מרצין. קולו יורד בחצי אוקטבה.

"כמה מתו באירוע?"

חזי שואף, נושף, מסתכל בידיו. הוא יודע שיש להם את המספרים.

"יותר מדי, אבל הם לא היו מקומיים למערכת השמש או אזרחים שלה בכללי."

המראיין נשען לאחור. מעט רגוע יותר.

"מזל."

חזי כמעט נעלב מהרמיזה.

"אני בעסק יותר מעשרים שנה. אני יודע להגן על שלי."

המראיין ממשיך. אך גוון קולו רך יותר.

"מר אריס היה תחת הרושם שרבים מהמקומיים מתו."

למה הוא לא קורא לו אורן… חזי מתרכז מחדש.

"הם נפצעו. לכולם היה תיעוד הולם שאפשר ריפוי בסינון."

המראיין ממשיך בכיוון.

"ולפולשים…"

מה הוא מנסה לרמוז… חזי מרגיש מאוד מתוח. הוא מתממש בחדר פרטי ובוכה.

"הפעילו שדה משבש שיגור. לא היה אפשרי לבצע סריקה הולמת שלא תהרוג אותם."

המראיין נראה נכלם מעט, נוגע בקצה אצבעותיו ביד של חזי.

"אתה בטוח?"

חזי לא מתרשם.

"מה המהנדסים שלכם אומרים?"

המראיין מחייך. זה חיוך קטן. אך כנה.

"הם מסכימים… אך גם מוגבלים ממך."

הוא ממשיך.

"והרב מיקומיים שלכם?"

חזי משחרר צחוק קטן וחסר הומור.

"גם אורן שאל למה אני 'משחק' בהם. אנחנו לא אלים."

המראיין נראה נכלם, אך עדיין מחוייב לשיחה.

"תלוי… כמה כוח יש לכם."

השליטה של חזי מתערערת, אך הכלים של המקום מכילים אותו. כשהוא נרגע, המראיין לא מעיר.

"אנחנו אמנם משחקים בסיבה ומסובב משחקי קוביה, אך אלו עדיין שחקנים."

המראיין נראה, מצוברח מעט, אך ללא עוינות.

"משכיל."

חזי נשען לאחור. באמת אין לו זמן לזה. לא משנה כמה התגשמויות יש לו כרגע. וכן, הלב הנאמן שלו נסדק מעט כאן.

"בבקשה אל תתנשא בפני."

המראיין השעין את סנטרו על ידו, החליט שזה לא מתאים, ונשען לאחור. הוא מזג עוד כוס מים, הפעם חזי גמע את שלו והחווה שהוא רוצה גם.

"מצטער. עדיין, צוותי הניקוי חזרו עם טראומה שחייבה פלישה טלפאתית. הסבר הינו נחוץ."

אורן היה עונה ומסדיר את הכל.

"למה לא דיברתם עם אורן?"

החמוד הקטן הרים כתפיים.

"מר אריס מתועד היטב. לא תהיה תועלת."

חזי מצמצם עיניים.

"כי שיגרתם אותו?"

הגבות של המראיין כמעט נגעו בקו השיער שלו.

"המידע הזה לא נשמר, אנחנו לא מעתיקים אנשים. עם כל הכבוד, אנחנו קרובים להיכל. אנחנו לא חלק ממנו."

לא יפה!

"ההיכל לא מעתיק."

המראיין לא מתרשם מהתשובה של חזי.

"משחקי מילים ואתה יודע זאת."

זה... לא מרגיש כמו חקירה.

"אני לא נחקר... הא?"

חזי מפיל את פניו קדימה.

המראיין (חזי מבחין פעם ראשונה בתגית השם שלו. אליוט. לא רונן) מבהיר.

"זה תדריך, לא יותר."

חזי חושב על מנחת פיוס.

"רוצה פיצה?"

אליוט מחייך מעט.

"אני עובד."

חזי מייצר לו משפחתית. אליוט יקח את החתיכה האחרונה.

….

בינתיים באנטרטיקה

אורן יושב בגן. מוקף חברים.

רובם לא שלו. חוץ מכריסטינה והאוור.

"נו!"

כריסטינה לא טובה עם דחיית סיפוקים שלא קשורה לעבודה.

אורן מגחך בזמן שהוא לוקח ביס מהפיצה.

"היא נחמדה."

היא שואפת עמוק, מסמיקה מהתרגשות. נרגעת ולוקחת ביס מהמשולש שלה.

"נשיאת מערכת השמש… נחמדה? זה כל מה שיש לך להגיד על האישה החזקה במערכת השמש?" הוא זורק מבט לעברה. לועס. בולע. לוגם מהמיץ.

"אל תגזימי, היא מתווכת מאשר כל דבר אחד."

היא מגחכת.

"בוררת."

המבט מחמיר.

"אל תגזימי עם הטלוויזיה הישנה מישראל."

הגיחוך כמעט הופך לצחוק.

"אתה הצגת לי את הפנינה הזאת."

האוור מתאמץ לא לצחקק. נוגס בעוד משולש כדי להעסיק את הפה. או משהו...

אורן מנסה לחזור לנושא העיקרי...

"בכל מקרה…

אני לא ישבתי מולה לניהול משא ומתן על אסטרואיד. אני דיברתי איתה על 'המקוללת' מול מצלמה, כשאנחנו אוכלים פיצה."

כריסטינה מצביעה על המשולשים שלהם. הגבות שלה עולות.

אורן שואף, הוא רואה במרחק, ילדים משחקים. גם מבוגרים.

"אוקיי, צודקת.. היא נחמדה, מלאה בתובנות. אני בוטח בה."

להאוור כנראה נגמרה הפיצה.

"קול, עכשיו קרא לאחותך, היא הבטיחה לי גלידה מפלוטו."

או שהוא סתם רוצה קינוח...

הוא מכיר את זוי?

"ממתי אתה מכיר אותה?"

הוא נראה, מופתע, מתגונן, שניהם?

"היא מסתובבת כאן לפעמים, כשאתה עסוק. היא עובדת בתברואה."

ואז אורן נזכר.

"באמת יש זוי אריס באגף… אני מניח שהיא חשבה שאני כבר יודע."

הוא הביט למעלה. למצלמות וההולוגרמה של שמיים.

"הי זוי, הבטחת להאוור גלידה קוקט?"

…..

באיחוד המעיינות

"לא, אמרתי מפלוטו. בכללי. יש להם יותר ממותג אחד."

קרה מביטה באורן.

"שיחה במקום אחר."

היא פונה לזוי. לוקחת עוגיה מהשולחן. הם סיימו עם הפיצה.

"את הבטחת למישהו גלידה מפלוטו?.. מה מיוחד בה?"

"חבר שלנו באנטארטיקה מעולם לא אפילו יצא לטיול מחוץ לעיר."

קרה מרימה גבה.

הם מתרכזים בלבלוס לכמה דקות.

היא פונה לזוי.

"חושבת שירצה הזמנה לפיצה דלטו כאן?"

זוי מרימה כתף, 'מביאה' כוס מילשייק.

"אולי?"

קרה משעינה את הסנטר על כף ידה. חושבת.

"באמת? לא חושבת שהוא יתפוס את זה כמתנשא?"

זוי שוב, לא נראית בטוחה.

"תלוי."

אורן מחליט להחזיר את השיחה לנתיב המקורי. הכניסה.

"בכל מקרה… דיברנו על על כך שמערכות הסינון מבקרים שלכם מצויינות."

זוי מצמצמת עיניים.

"אבל מעט נלהבים."

היא פונה אליו, נוטה לעברו.

"אתה לא רואינת במשך שלוש שעות."

הוא מרים כתף.

"רק רב מיקומיים מרואיינים."

פיה נפער, מצמצמת.

"ואתה לא?"

הוא מרים כתף, חושב על המסנן שיגור של המקום. זה הרגיש כמו ימים, הזמן במסנן. נזכר בכמה מהזמנים המבישים שלו, והטובים.

"הגעתי בצורה אחרת."

…

חזי יושב עם אליוט. הוא הכין לו נזיד בקר ואורז.

הם בגן, חזי 'הביא' את הריהוט, האוכל והשתייה.

אליוט נראה מעריך.

"וואו."

חזי מסמיק מעט. הוא לא מושך בשבילו כיסא… אבל הוא רוצה.

"רציתי להתנצל."

אליוט נראה מבולבל מעט.

"על?"

חזי מסמיק יותר.

"דיברתי עם אורן על הראיון שלנו…"

אליוט נראה מבין. אבל...

"..."

בזמן שאליוט החל לחפור בנזיד עם הכף. חזי התרכז בלמצוא את המילים.

"כן, והוא הבהיר לי שהייתי באמת…"

קשה לבטא את זה.

אליוט ניגב רוטב מהשפה.

"שמוק."

ומסתבר שהוא מצוין עם תמצות.

חזי אוכל חתיכה ענקית. לועס.

"אתה לא חייב לגחך."

אליוט לגם מעט מים.

"אבל זה הולם."

חזי זועף מעט. 'החליף' את הקולה שלו ביין.

"אתה גם לא היית הכי נחמד."

אליוט מנסה לשמור על הדרת כבוד.

"אני לא ניסיתי לפלרטט עם המראיין לכניסה."

חזי, עוצם עיניים לשנייה. מגחך.

"..."

אליוט מנענע קלות את ראשו. מכיר בהגזמה.

"לא בכוונה לפחות."

חזי מחייך ומזדקף.

"אז צדקתי."

אליוט גם מחייך. אם כי לא לגמרי שמח.

"אני יושב פה איתך לא?"

….

קרה ואורן יושבים מול פרק של המקוללת. הם לא מקליטים.

אין להם הפעם אוכל מוכן. יש מכשירים שמספקים הכל… בכל מקרה.

דריה על המסך, מראה למה היא מקוללת.

קרה שולחת פקודה לא מילולית. צלחית עוגיות קטנה מתממשת.

"באמת אי אפשר לבטוח בה."

גם אורן מכרסם מהעוגיות. עיניים מצומצמות, כתפיים מכווצות.

"לא יודע, לפעמים נדמה שהיא באמת מנסה."

קרה עוצמת עיניה לשניה, אורן בטוח שהיא רוצה לגלגל עיניים, אבל זה לא מכובד. מול זוי היא בטוח היתה...

"ובגלל זה הם ממשיכים לנסות איתה?"

התשובה שלה העירה אותו מהרהוריו.

"לא יודע, אני חושב שהיא באמת משתדלת. זה פשוט…"

היא מנסה להשלים את מה שהחל. עם מעט עוקץ.

"יש יותר מדי זוועות כיפיות לבצע קודם?"

הוא שם לב.

"הגזמה?"

היא סיימה את העוגייה האחרונה.

"אתה מעריץ של של קריסטן פאוסט?"

"לא ברור?"

"עכשיו שאתה אומר זאת."

הם יושבים בשתיקה לכמה דקות. קרה, מתחת לשפתיים מעבירה את הלשון משן לשן. חושבת. אורן שולח הוראה לא מילולית ומופיע קנקן קפה קר. מתובל בתמצית תפוחים וקינמון. הוא מוזג לעצמו כוס. היא… נראה שנמנעת.

היא מייצרת לעצמה כוס קפה, ראוי לשתיה?

"אתה לא דיברת עם אורליוס מאז…"

אורן מתוסכל מעט מהשאלה. זה לא שהוא לא פנה אליו המון פעמים מאז התקרית.

"הוא לא ענה."

היא מניחה את הכוס על השולחן. זה מצלצל.

"יש לו סיבות."

רגע, היא לא אמורה להיות…

אורן שותה כוס שניה.

"אני יודע, אני עדיין לא הולך להיות שמח. זה לא אומר שאנסה עד קץ הדורות."

הוא קורע את עיניו מהמסך, מתמקד בה.

"את יודעת שאני לא הייתי אפילו זה שאמר לו."

קרה שותה מהקפה.

"זוי כבר התנצלה על כך."

אורן כבר מתחיל לעבור את 'לא רגוע' לתחום של 'עצבני'.

"וזה עוזר לי?"

קרה לא נראית נרגשת.

"שניהם דואגים לך."

שניהם, האחות ששומרת ניקוד והבחור שאמר שאכפת לו, וברח…

הוא אוחז חזק בכוס שלו. אצבעות לבנות.

"ואת, את מסכימה איתם?"

היא מכווצת שפתיים. סומק קל עולה.

"זה לא המקום שלי, להסכים או לא."

הוא לא צועק. בערך.

"את חברה שלי או לא?!"

המצג שלה של רוגע נשבר.

"אתה מצפה שאני אסכים איתך... כשאתה לא עושה מאמץ שלא להתפוגג לאנשים שונים?!"

הוא קם והסתובב. כמעט מועד על הכיסא, והשולחן.

"... אני הולך לחדר שלי לנוח."

ברור שהיא לא יכולה להתאפק.

"באיזה כוכב לכת?"

הוא הפנה אצבע משולשת מאחורי הגב.

…

זוי נכנסה לכלבו המעיין.

מאחוריה עבר את המדף קיריל לבון, ראש המשמר. המראיין שלה בכניסה.

הסל שלו מלא ירקות, בקבוק יין. ושבב מחליף למכשור אישי.

הוא ראה אותה, העיף מבט בוחן לסל שלה. פיצה קפואה וגלידה.

"אני כאן באופן רשמי, זה הולם שאתנהג כמו בת המקום."

הוא… ניסה להסביר מה היא אמרה. בתמצות.

"כמו קבועה."

היא צמצמה שפתיים מעט. מתגוננת.

"כן."

הוא גיחך מעט.

"את בת יותר משש עשרה, נכון? לפחות כולל הזמן בהיכל?"

היא צמצמה עיניים. היא לא במצב רוח.

"כן."

הוא נשמע שבע רצון.

"אני מניח שאת מתעמלת יותר ממני."

"..."

עיניה נפערו, מזמן אף אחד מישהו פנה אילה כך.

"וואו, עבר הרבה זמן מאז שמישהו הרצה לי על תזונה."

גיחוך קטן. ומעצבן.

"יותר מדי."

זוי מרימה גבה. היא מתחילה לחשוד במשהו.

"אתה חושב?"

הוא נראה לא בטוח לרגע.

"המצרכים שלך…"

היא מגלגלת עיניים.

"אני לא 'קבועה'. בסופו של יום אני לא כמוך. תתרגל."

העיניים שלו.

"..."

כמו זוג ארנבים מול רובה.

בשבילה זה עידוד.

"ורק שתדע, יש הבדל ענק בין לנסות להשתלב, לבין לנסות להעלים חלק שלם בישות שלך."

הוא לוקח שאיפה, בקטנה, אוסף את עצמו בידיים.

"רק ניסיתי לפתח שיחה."

היא… לא טורחת להסתיר את דעתה.

"לא, אתה היית שמוק יותר גדול. מכל מי. שהכרתי אי פעם."

והוא יודע שהיא מתכוונת לה.

"את צוחקת."

הסל שלה, 'עובר' 'אליה' בקופה. הידיים שלה עכשיו חופשיות. מוריד מהמתח. שלה.

"יש רק אחד או שניים יותר ממך. אף אחד מהם לא היה על הסביבתן הזה."

הוא מתחיל לחייך.

"אז יש כמה גרועים ממני."

החשד שלה.. נכון?

"וואו, אתה… מנסה לפלרטט?"

הוא מסמיק, ידיים, עם הסל, כמובן, מאחורי הגב.

"..."

היא עוצמת עיניים. שואפת, דרך כמה התגשמויות. ונושפת, דרך יותר.

"סבבה, אח שלי כועס עלי כרגע כי… לא, אתה עדיין יותר שמוק ממנו. אני צריכה תירוץ להיות בחור הזה חוץ מהחברה הכי טובה החדשה שלי. תפגוש אותי מחר ב'מסעדה הצרפתית'. פשוט לך לשם. אני אשים לב."

הוא, קיבל את מה שרצה? היא לא במצב רוח לחשוב על זה יותר מידי. והוא...

"..."

….

אורליוס יושב בחדרו שלו. לבד.

הוא גם במקומות אחרים.

אבל כאן, עכשיו, לבד בחדר.

הוא שותה. לא משהו משכר, אך המטרה זהה.

הוא באיחוד המעיינות כדי לדבר ולהשלים עם אורן. הוא לא מסוגל להביט בו. זה פוגע בשניהם.

אולי הוא כן צריך וודקה.

….

בניו יורק, אורן מצא חברה

אורן מוקסם. לינקה משתמשת בצמיד שלה, והשולחן מסודר.

אלן, רגיל לזה.

לינקה נהנית מנקודת המבט הטרייה שלו. גורם לה לחוש מיוחדת. או משהו.

שלושתם בבית שלה, אוכלים פסטה קרבונרה. כשר. בשביל אורן.

"אז, אתה מישראל ומאדים?"

"אלן, די לחקור."

"מה יש לי עוד להגיד, הכרנו אותו היום."

"זה בסדר, אני אזרח גם של מאדים וגם ישראל. ישראל מחוק השבות."

"ולמה עברת?"

"מי עכשיו חוקר?"

"תאונה, שינוי מצב. אני לא אפרט יותר מזה. זכרונות רעים."

"אז, הלייקרס, הא."

"אני מעדיף כדורגל אירופאי."

תחילתה של חברות נהדרת.

...

שלושה ימים אחרי ה'צפייה בסרט'.

קרה ישובה בנוחות בכיסא בבית. התודעה של קרה?

נמצאת במסנן.

המרחב המלאכותי הינו אולם גדול. "תודה לכם רבותיי, זה היה יום פורה."

ראש הממשלה כץ ממאדים מתעכב מאחור. הוא כבר שלח בקשה לשיחה פרטית.

היא נותנת את האות והם ב… 'תיקיה?' נפרדת. המרחב הינו סלון קטן עם ערכת תה. היא מתיישבת בכיסא ומוזגת לעצמה לתה.

"כן, מר ראש הממשלה כץ? לשם מה הפגישה הזאת?"

הוא גם מתיישב, פניו מכורכמות מעט.

"רק רציתי לדרוש בשלומם של החברים המשותפים שלנו."

קרה מחייכת לעצמה, מסביב ללגימת תה.

"עדיין תוהה אם האריסים הצעירים יתבעו את הממשלה?"

המשפטים הבאים שלו נגעו לליבה.

"יש להם זכות מלאה. אבל לא. פשוט, רציתי לדעת שהם בסדר. דרך מישהו שאכפת לו."

הם המשיכו לדבר במשך כמה דקות. היא הרגיעה אותו שאורן משתפר. זוי, נחושה שזה יימשך כך.

לאחר מספר דקות בעולם הלא מדומה, היא פקחה את עיניה. יום העבודה ברובו הסתיים. …

אורן, זוי וקרה ישובים בחדר האוכל שלה.

זוי מוקסמת מהחרסינה.

אורן שוקע ברצון במושב.

קרה… מתרשמת.

"לא חשבתי על זה… אבל באמת די מהודר כאן."

אורן ממלמל ממעמקי המושב.

"את בכל זאת נשיאת היקום."

"מערכת השמש, אבל תודה."

"קרה… אנחנו בדרך כלל נפגשים בחדר הפרטי שלך. זה שיש בו את הפוסטר הרשמי של המקוללת וסלין דיון."

זוי, עדיין מתרשמת מהצלחות והכוסות. מצליחה למשוך את פניה לעבר קרה.

קרה מסמיקה מעט. נרגעת ומרימה כתף.

"זה חדר יפה, ולא היו משלחות נציגים כבר חודשים."

היא מרימה גבה.

"לא ראית כבר דברים מרהיבים מזה?"

"בהיכל, לא היקום החיצון."

"וההבדל?"

"בהיכל זה לא מרגיש אמיתי."

"האם את תתרשמי מחלום מרהיב?"

"זה אומר שאתם?..."

"לא, אנחנו מבוגרים."

"זה עדיין אמיתי שם. פשוט…"

"אתם מתרשמים מהקבועים…"

"עכשיו את גורמת לנו להשמע מתנשאים."

….

חזי נמצא פעמיים בחדר.

אחד מול המרקע עובד על החיבור שלו.

השני מתהלך.

זה די עוזר להתרכז.

נושך שפתיו בשתי התגשמויותיו. הוא ממוקד.

….

אורליוס יושב בגן. להריח את הפרחים אמור לגרום לו להרגיש יותר טוב.

הבירה גם לא עוזרת.

….

באותו זמן

אורן יושב בתל אביב מול המרקע. זה נכון, להפריד בין ההתגשמויות עוזר. אבל זה מאיץ את ההתפרקות שלו.

לפחות ההתגשמות בבירה מגרה כמו שצריך את חוש המרחב שלו… אבל לא. הוא חייב לחזור, או שהוא….

התגשמות הופיעה במסדרון.

הוא הסתובב לראות מה שהחוש שלו אמר לו שקרה.

"הי אורליוס, לא התראינו מאז שביקשתי ממך לעזור להדוף פלישה."

"..."

"אתה לא עזרת כל כך בסוף…"

הוא הלך, יותר יציב ממה שהרגיש, למטבח. פתאום בירה מעורבבת בוודקה נשמע חלומי. ולחלוטין לא פתטי.

"איך ידעת?"

כשאורן חזר.

"שזה אתה? החושים שלי עוד קיימים. פשוט קשה לי לבצע משהו איתם."

הגבר הלבן היבהב. כעת במראהו המוכר, שחור, בלונדיני ונמוך בחצי ראש. הוא לקח את הכוס המושטת. התיישב על הכיסא שאורן קם ממנו. "למה ניסית להסתיר?" אורן בלע יותר מוודקה הרוסה. התיישב בכורסה, מולו.

"אני לא יודע. רציתי לפגוש אותך. אבל…"

אורן נשען לאחור. אורליוס כבר הריק את הכוס.

"אבל?"

"אני מתבייש."

"אוקי, אשחרר."

אורן הכריח את כתפיו להרפות.

הוא הצביע על השולחן.

"פיצה בבקשה. אני רוצה לראות כדורגל. אמיתי, לא אמריקאי."

"אתה?"

"הולך יותר מדי לכזה בניו יורק."

"תזמין אותי מתי-."

אורן מחייך. על פניו, אורליוס נזכר שהוא כבר הזמין אותו.

הוא הרים את הכוס והריק אותה גם.

"אני הולך להביא עוד."

הם יהיו בסדר.

…

הוא נכנס למסעדה.

"ראש אבטחה לבון, לא קבעת תור. היינו מכינים את המנה הקבועה שלך."

הוא מצמץ. יש לו מנה?

"זה בסדר, המשתגרת אריס הזמינה אותי. האחות?"

"או,"

המארח חייך מעט.

"אם כך המקום שלך מוכן."

"היא… אמרה לי להגיע מתי שבא לי?"

איך הם מוכנים למשהו?

"ייחדנו לה שולחן. היא עובדת בשלוש התגשמויות במקום. בלי כסף."

מה.

"אני לא…"

"לא שאלת? היא רצתה שאגיד לך. נראה מתאים."

"השולחן."

לחייך. לא לשכוח לחייך.

"בוא איתי."

הוא הלך אחריה. שולחן אחרי שולחן. הוא זוכר את המקום הזה. אבל לא…

"אני צריך את תוכניות המבנה לכאן."

"השינויים המדומים כבר נשלחו." היא שבעת רצון.

השולחן… יפה. ומבודד. היא מתיישבת, מהבהבת. "יש לזה מטרה."

הוא בטוח בזה. היא מנסה להרשים אותו. להפחיד?

זוי זועפת. "רק להראות שיש אנשים שמעריכים אותי. ודרך אגב, השינויים המבניים? מקרנים. לא אני."

למען האמת… זה מרגיע אותו.

המלצרית הגיעה. "אני לא היא, מה אתם מזמינים?" ישירה, מחייכת. "סלט האם?"

זוי, זועפת. קצת יותר. לשניה. הוא מטה את הראש. היא מסמיקה מעט.

"אני אוכלת כשר."

"אה, שכחתי, אתם יהודים שניכם."

הוא פונה למלצרית.

"אני אקח עוגת שוקולד. היא כשרה כן?"

המלצרית מחייכת. עיניה מעט מנצנצות.

"חמאה, אין שומן חזיר."

היא מאשרת. זוי מחייכת חיוך קטן, כנה. "אני אקח את הסלט חלומי." היא תמשיך לחייך כך לאורך הפגישה. שניהם יחייכו.

…

אורן נמצא לבד. כולו.

הוא כותב בחדר שלו. בתל עד. בניו יורק.

שם הוא בדיוק חזר ממשמרת בעבודה. הוא עובד בפיצרייה חצי קלאסית.

בצרפת, הוא בהפסקה. אוכל כריך.

באנטרטיקה. אוליבר הוא בחור מאוד נחמד. גם במיטה. הזכרון מתוק.

זה מרגיש כל כך... הכל...

מרגיש נפרד.

...

קרה משחקת. האווטר שלה הוא אלף. עם חיצים. בשם דימדומים.

דימדומים פוגע בכל המטרות. לדימדומים לא אכפת אם בעלי הברית שלו עצבניים. החברים שלו לא באמת מתים. זה כיף להיות דמדומים. הוא עכשיו בקרב. הוא על ענן. ענן קסום. יורה למטה חיצי פצצות. ומסביב, כי דרקוני האויב מנסים להציל את החברים שלהם.

הם לא אמיתיים. למי אכפת. ….

שעתיים אחרי, אורן וקרה אוכלים בחוץ. המסעדה הצרפתית.

קרה מגלגלת ספגטי על המזלג.

"אז, איך בעבודה?"

אורן לוגם מהיין. בועות. יין הדגל של נוגה. הבציר האחרון. "באו דה וי אני קודמתי. אני עכשיו אזרח של אנטרטיקה. אז זה עוזר."

קרה לוגמת. יין לבן. מצרפת. לא שמפניה.

"חתמתי על על כמה הסכמי גישור בין סביבתנים באיזור הטבעת הפנימית."

נשמע חדשות לשמחה. הוא יודע שהיא מתגאת בעבודה שלה.

"או?"

היא מחייכת בתגובה לחיוך שלו.

"כן, הם יבנו סביבתן מעבר בינהם. סוג של חלוק חלל. כמו שקוראים להם במאדים."

הוא מרים את הגבות. האם זאת התנשאות שהוא מריח בין המילים? "זה יותר מדגים מסובבי אלדרין. או בשפת המקור אלדרין סייקלרס." היא מרימה כתף.

"אני לא יודעת." הם לא מדברים במשך דקה. מתרכזים באוכל.

פניה מתכרכמות לרגע. "אני מצטערת, אני תפסתי צדדים. והבטחתי לעצמי לא לעשות זאת."

הוא מניח את המזלג. חצי ניוקי עדיין עליו.

"אני גם מצטער. אני יודע שזה טיפשי. אבל עדיין… אני רוצה לקנות את הטבעת הטיפשית הזאת. בכסף שלא קשור לשיגור." הם מסתכלים על המנות שלהם. קרה לא נוגעת בידו. לא מתקרבת. "אני אוהבת אותך. אתה אחד החברים הטובים שלי."

הוא מרים את המבט. פוגש את שלה.

"ו?"

היא שואפת. מנגבת את השפה. מתכוננת.

"אני יכולה לעזור לך? באמת לעזור?"

הוא נשען לאחור.

"אני לא נפלתי מספיק."

המפית כמעט מותחת בשולחן.

"למה אתה צריך ליפול בכלל?"

הוא מתיישר. מסתכל בעיניה.

"פסיכולוגיה."

היא לא אמורה להיות מבולבלת. אבל היא רק אדם.

"אבל?"

הוא מנגב את הפה. לפני שמסיים את המזלג.

"זה לא יהיה אני. זה יהיה מישהו שתבני."

היא מביטה בסלט. היא פעם אהבה סלט פטריות.

"באמת?"

"כן."

הוא ממשיך לאחר רגע.

"אני צריך לנסוע. בספינה. עדיף לכדור הארץ."

היא מחייכת. ללא הומור.

"אני אתגעגע."

הוא מחייך. מנסה להוסיף הומור. גם אם אפל מעט.

"את אומרת שלא תוכלי לבקר?"

היא מביטה בעיניו.

"אני לא כמוך."

יש הרבה משמעויות בזה.

"את יכולה להיות. את יותר קרובה בהרבה ממה שאני הייתי בהתחלה. או כל אחד בכיתה שלי."

זאת אחת מהן.

היא לוקחת ביס נוסף. מלופף בצורה מושלמת. "אני לא רוצה."

הוא מגחך מעט.

"מעט מעליב."

היא מתנשפת. אחרי שבולעת.

"אני לא רוצה להיות בת אלמוות." שאר הסועדים מתרכזים מאוד בארוחה שלפניהם.

"את לא כבר?"

וכל אדם. לא משנה כמה עני בכל מערכת השמש הזאת? לפחות?

"תאונה עוד אפשרית."

הם עוזבים את הנושא. מתרכזים במשהו כיפי.

כמו שאולי יש לה כמה בעיות כי נראה שהמשחקים שלה נהפכים ליותר עקובי דם מזה עשור.

הוא נמצא בסוג של קשר עם בחור נחמד באנטרטיקה. זה די הפתעה בשבילו.

והמקוללת.

….

אוליבר נכנס לדירה של אורן. שלהם עכשיו. בערך.

"הי, מהבהב שלי. הבאתי חבילה של בשר טחון. המבורגרים בהכנה ביתית לחגיגה."

"תודה יציב. קשה להאמין שיש לי עכשיו אזרחות כאן."

"זה מה שקורה כשאתה מציל כמה פוליטיקאים מהתנקשות."

אוליבר התיישב על הכורסה. במטבח אורן מזג לשניהם כוס שתייה.

לאחר דקה הוא התיישב ליד בן זוגו. כוס משקה מוגז מונחת מולו.

אורן נשען לאחור. שוקע בכורסה. נזכר.

לא זמן רב לפני, במהלך העבודה, הוא גילה את הקנונייה. העובדה שהיה מדובר בקשר לרצוח שני פוליטיקאים היתה חדשה… אבל זה היה בסופו של דבר יום רגיל.

אחרי יומיים הוא זומן לפגישה עם ראש הממשלה של היבשת. בסופה. הוא קיבל אזרחות.

"שוב נזכרת?" אורן פקח עין. אוליבר מביט בו, גם בעצמו שקוע. נינוח. אפילו משועשע מעט.

אורן נאנח כמו מישהו שסירב במשך יותר מחמישים שנה לקבל טיפולי חידוש.

כשעמד לבסוף… הוא מעד בכוונה על אוליבר.

שניהם ציחקקו מעט. ועוד כמה דברים.

אחרי שעה, אחרי שסיימו להתקלח.

אוליבר החליט לחזור לשיחה. עוד לפני שהתלבש.

"זה חשוב לך כי מדובר בהערכה? או כי יש לך עכשיו הקצבה בטוחה ורמת המס שאתה משלם עכשיו הרבה יותר נמוכה?"

אורן רק סיים ללבוש את מכנס המשי. עיניו של אוליבר נשארו על המכנס בזמן שהוא, אורן עצמו, ענה.

"למה לבחור?"

הוא התמתח, פוקק כמה מפרקים.

"כל העניין גרם לי להרגיש יותר אהוב ומקובל מזה שנים."

אוליבר הרים גבה.

"אל תיתן לאחותך לשמוע את זה…"

---

Image by Lothar Dieterich from Pixabay