נתקעת? הנה מילון מונחים
מתוך "רב מיקום"
"אורן, הכל בסדר?" "כמעט."
"…"
"מה זאת אומרת כמעט?" "זה הולך להתפוצץ."
"אבל זה יהיה בסדר?!" "אני הולך להכיל את זה."
"..."
"אני הולכת להרחיק את הציבור." השיחה לא היתה ברדיו. היא היתה דרך… המילה הטובה ביותר הנה טלפתיה. רק לא באמת. מדובר בשימוש ברב מיקום…
המחשבה הנה מטרד במעמקי מחשבתה של זוי. היא בקושי מוגשמת. מספיק כדי להגן על עולם שלם. אורן נמצא ביסודות של מרכז התחבורה הציבורי של מאדים. מעליו מספיק חומר בכדי לבנות יבשת. מעוצב בידי אדם להגיע לשמים. מעבר ללווינים. זו ההתגשמות היחידה של אורן בעולם זה. הוא מעלים רבות מהן, משאיר רק חמש בכדור הארץ. הוא צריך את הכוח. הפצצה קטנה - היא לא תפגע בקירות, אבל תשרוף כל מעבד ומוח בעולם.
הוא לא צריך לפקוח את העיניים כדי לראות אותה. קופסה קטנה ולא מרשימה. מבחוץ. או את הקירות, רצפה, החלל מסביבו באופן כללי. לא שהיה הרבה לראות. חוץ מהדלת האדומה, הכל אפור. אין אפילו עציץ. מהצד, דרך הקיר, הוא שומע את הרוח התמידית של מגדל האויר. כי הוא שומע. הוא נואש להסחת דעת.
אסור לו הסחת דעת.
זה מתפוצץ. אין חום. אין אור. יש כאב. בתוך ההתגשמות. הגוף שלו פה. מאזן הכוחות הגרעיני משתבש. הגוף מתפוצץ. המוח משתבש. הוא מעלים אותה... בערך. אך הפיצוץ רודף אחריו. הוא חייב לרדוף אחריו בחזרה. זה כואב. זה כואב. זה יכאב במשך הרבה זמן.
…
צופים מהצד
"גברת אריס."
זוי לא מתקנת את ראש ממשלת מאדים. גם אם גברת מרגיש יותר מדי זקן. ועלמה לעומת זאת…
די עם הסחות הדעת.
היא מרימה גבה.
"הוא לא מת... אני מקווה. מאדים ניצל."
ראול כץ מרים גבה בעצמו. "את החלק הזה הבנתי, רציתי לדעת כמה מהפרטים." היא עוברת בעזרת הראש ללהתיישב לשולחן. "אני יכולה לתאר את זה בעזרת מונחים מתמטיים."
הוא מזעיף. "אז מעורפל." "הכוח שלו בודד אותנו מהפיצוץ. זה יצר שבץ במוח שלו שגרם לכך שההתגשמות המסוימת הזאת הוקרבה כליל."
נשמתו נעתקת לשניה. הוא כמעט מגמגם. נשען על השולחן.
"חשבתי שאמרת שהוא לא-"
זוי קוטעת אותו. חפצים מופיעים ונעלמים במשרד. היא משתלטת על עצמה ומחזירה את המצב במשרד למקור.
"מת? הוא לא. אם כבר, הוא איבד איבר, ואני לא רוצה לחשוב מה קרה לשאר ההתגשמויות שלו."
"למה הוא לא פה?" "כי הוא עבר שבץ."
היא לא במצב רוח לזה.
"כן, גוף אחד או יותר לא משנים. אבל הוא היה מרוכז בהתגשמות הזאת יותר משהמערכת האוטונומית שלך מרוכזת בגוף שלך. והוא ספג פיצוץ. עם הנשמה שלו."
הוא הרים גבה.
היא ענתה לאמירה שלא נאמרה. "עם מספיק כוח, אנחנו יכולים להתקיים ללא כל התגשמות במשך שנים. כל התגשמות אינה יותר מאיבר. זמני.
אז כן, אחי הגדול כעת איבד גישה לחלק הכי חשוב בו. יקח לו שבועות לחזור לעצמו. אולי יותר."
כל כך אופטימית. למה הוא בכלל התעסק בזה?! הוא פאקינג אמן! היא הבלשית. היא היתה…
זה לא הזמן.
ראש הממשלה ראול לא יודע שהוא קוטע את המחשבות שלה. ושהיא תהיה אסירת תודה על כך למשך שנים. "אז הוא כולו ב..."
מה היא חשבה על הסחת דעת רגעית...
היא משלימה את מה שהוא מנסה לשאול. "בכדור הארץ."
ואם כבר להתעסק בעניין, ולשנות נושא.
"האם ישנו כבר קצה חוט לגבי הפצצה? המניע?" למה אסור לה לחקור בעצמה?!
"עדיין לא. אנחנו בודקים את התיעודים ממכשירי התיעוד של שיגורים מכניים."
חיקוי זול לאנשים כמוה.
"אשמח לדעת אם יהיה משהו."
היא נעלמת. לא מחכה לתשובה הריקה…
…
אי אז בזמן הלימודים
"שונא מבחנים."
אורן בן השבע, כמעט. רטן לעצמו.
"אתה לא היחיד, ילד."
לא לעצמו מספיק... אבל לפחות אורליוס מסכים. הוא גדול.
אורן שולח פעימת סריקה סבילה במתמר. המורה לא מסתכלת.
"חשבתי שזה לא יקרה בבית ספר הזה."
הוא עונה לאורליוס. הפעם הכיתה היא בצורת יער. או שהעבירו את המיקום של הלימודים בכיתה ליער?... הדלת באותו מקום. זה מה חשוב.
"למה?"
זוי. עוד לא בת חמש.
"אוי שתקי. את מעולם לא היית בבית ספר." הוא התחרט מיד כשאמר זאת היא לא בכתה. אבל הוא יכל לדעת שהיא רוצה. אורליוס נתן לו מבט תוכחה.
"לא 'פה."
והיא צודקת. לא יפה.
"אני מצטער זוי, זה לא היה יפה מצידי להוציא עליך את התסכול." היא מהנהנת לדבריו. מקבלת את ההתנצלות. אך היא נראית… מבולבלת?
"אבל למה 'תוסל? זה קל."
כי הוא מתרגש במבחנים. "אחותך צודקת. אבל למה היא צודקת - מדובר במתמטיקה ברמה של דוקטורט." זוי הרימה גבה עם האצבע...
"סיפורים."
זוי ענתה לו.
הצורה שלימדו אותם. סיפורים כדי ללמוד לזהות את הדפוסים שמאפשרים שיגור… וכדי להיות מסוגל לנהל שיגור. אדם חייב הבנה מתמטית ברמה של דוקטורט.
...
שעה לאחר השיחה במשרד ראש ממשלת מאדים.
על כדור הארץ. ישראל.
כל ההתגשמויות שלו הרגישו את אותו הדבר. בית חולים. "מוזר."
אבל לנסות לחוש יותר מזה... "מר אריס, תירגע. אל תנסה להשקיע מאמץ רב מדי בחוש המיקום שלך. היה לך שבץ."
אז ככה קוראים לזה עכשיו. הידיים שעליו נעות בצורה שנועדה להרגיע. לא בטוח שעובד. ידו השמאלית… ידו השמאלית כאן תופסת את ידו של האח. "איפה אני?"
הוא פוקח את העיניים. האח הבלונדיני משחרר אותו. הוא כבר לא נאבק.
"הקריה הרפואית רמב"ם. צמודה למגדל העל חופה, של העיר חיפה. ישראל."
זה עונה יותר משציפה. הוא מביט סביבו. קירות לבנים. ישנם מסכים בכל מקום. הוא החולה היחיד בחדר. "מי משלם עלי?"
האח, התגית שלו אומרת שאול, מצביע לכיוון הדלת.
"אחותך סיפקה אישור לביטוח."
ואיפה זוי באמת. ואיך הוא יוכל להשתמש בכסף שלו ללא היכולת להשתמש בטבע הרב מיקומי שלו? הטביעת אצבע, בהעדר הקבלה טובה יותר, נקטעה. איך הוא אמור למשוך כספים?
"איפה היא?"
שאול לא משפשף את הראש. למרות שנראה הוא רוצה.
"היא יצאה לאכול. במצב שלך אסור שיגורים מסוג שהוא במרחב הקרוב אליך."
כי… הכוח שלו לא נגיש… העצבים שלי רגישים? אולי?
"החושים שלי?"
הוא מהנהן לדבריו של אורן. "כן, השבץ שלך הפך את המערכת לעדינה מדי."
אורן מתחיל לענות. יש לו כל כך הרבה חששות.
"אבל-"
זוי קוטעת אותו. תודה לאל. היא חזרה מאיפה שלא הלכה אליו. לאכול?
"אח יקר, תקשיב לאח. אתה משלם כסף טוב על מישהו שיודע על מה הוא מדבר."
הלב שלו דוהר. היא הביאה איתה סופגניות. זה לא חנוכה… נכון? "זוי!! את פה."
היא מניחה את הקופסה עם הסופגניות לידו. היא כל כך יציבה. נראית כאילו היא מחזיקה דברים כל הזמן. הוא בקושי מבחין במאמץ. הוא רוצה לקחת.
"כמובן שאני פה."
לפני שהוא מספיק לשאול אם זה בסדר לאכול אותן. האח מדבר.
"אני אשאיר אותכם לבד."
"מאיפה?..."
הוא לא מצביע עליהן. רק מסתכל.
היא מבחינה במבט שלו.
"ניו-יורק. מאפיה קטנה ועתיקה."
זה מסביר את זה.
"הא."
היא לקחה סופגניה והגישה לו.
הוא לקח ביד... הוא רגיל להחזיק דברים כאלו בעזרת הכוח. זה… דביק.
"אז…"
היא עונה. היא נראית... לא ברור. נרעשת? לא נינוחה? שבורה ומסתירה? "אז…"
הוא שובר את השתיקה.
"איך ידעת איפה…"
היא מצטרפת לקריעת הפלסטר. היא אחותו.
"למצוא אותך? אתה אמרת לי אתמול שאתה בטיול במולדת."
הוא היה בטוח שהיה חסר הכרה במשך יותר זמן.
"...רק אתמול…"
הרופא נכנס. זוי השאירה את הקופסה. נשקה לו בלחי. ויצאה.
…
בקופסה הייתה שקית ניילון עם כרטיס אשראי. תודה לאל עליה.
…
יום המחרת.
הוא בבית שלו. כולו. כל חמשת ההתגשמויות. ואין מקום. וזה מוזר. וכואב. הוא אמור כעת לתת להתגשמויות השונות שמות? כמו שיש אנשים שמכנים את האיברים שלהם?
המקום יפה. יש עציצים. חלון גדול. מסוף לכלי רכב למקרה שמישהו יבוא לבקר. או משלוחים. הוא עומד לזרוק עציץ מהחלון. זה מוזר, כל העיניים שלו בחדר אחד, מביטות בו. איך הוא אמור להאכיל חמישה פיות? הוא רגיל לחדש את הגוף. לשאוב כוח מהיקום וכל היוצא בזה. יש לו כסף מספיק למשפחה של חמש נפשות? לפחות זוי נתנה לו חמישה כרטיסים.
אין לו מספיק כיסאות. כולו נראה כאילו הוא עומד לבכות. הוא אמור להגיד משהו? זה הכל הוא.
התקשורת מצלצל. "כן?"
…
זה היה ספק התיקשורת שלו. הם אומרים לו שהחבילה שלו מכילה גם עשרה מנויים. אז לא לדאוג. מחר יבוא מישהו להציע לו מכשירים אישיים. הוא רגיל לגעת ברשת עם הכוח שלו. מנוי וזהו. עכשיו הוא צריך לשים משהו על האוזן? כמו תינוק? הוא צריך את זוי. בעצם לא. היא צריכה חופש הוא יקרא ל-
…
אורליוס הביא איתו פיצה. אורליוס הוא חבר טוב.
"הייתי צריך לדעת כשנעלמת לי באמצע הבאולינג."
אורן שישב לידו כפר את פניו בידיו.
אורן שהיה במטבח הסתכל על הסכינים במבט בוחן. הוא צריך עזרה.
"מה אני עושה עכשיו?"
אמר בטעות מחדר השינה.
הוא חזר על זה מהפה שחלק חדר עם האורח.
אורליוס נראה המום מעט. אך לא נואש. "אתה הצלת את מאדים. ועכשיו אתה הולך להחלים."
אורן לא יודע מה לענות. מלבד.
"התחושה של שיגור בסביבה שלי כואבת תופת." "אז זה יקח יותר זמן."
היית חושב שאורליוס הוא הצעיר מבינהם. בכמעט חמש עשרה שנה.
…
"אתה נמצא יותר מדי עם עצמך."
אורליוס שותה קצת יותר מידי כרגע.
"הריבוי אטרציות , זה תמיד היה כדי להרחיב את החוויות."
אורן היטה אליו את הבירה שלו.
"פלוס... ככה תוכל לשים לב להבדלי זמן חלל ביניהם מבלי להיות חשוף לכוח שלנו." אורן מביט בחלון. המילים של אורליוס שוטפות אותו. מעלות תקווה. או אולי זה הבירה.
אולי... "ואז כשאחלים מספיק…"
אורליוס מחבק אותו. בלי טיפה של שיגור במגע.
"תקרא לי ואזיז אותך לאן שבא לך. אני אגרה לך את המערכת."
הוא חושב על זוי. אולי היא היתה רוצה להיות כאן. אבל היא כבר עזרה כל כך הרבה. אורליוס הוא לא אח שלו. הוא לא חייב לעזור לו.
"אני אוהב אותך. אתה חבר טוב."
אורליוס מחבק אותו שוב. ממלמל לכתף של אורן. "אוי אל תגזים."
....
שבוע אחרי, בבית קפה בתל עד, מגדל העל של תל אביב.
אורליוס וזוי יושבים. שותים קפה. "תגידי, מתי אח שלך מגיע?"
הוא לוגם מכוס המים שלו.
זוי לוגמת אף היא.
"המונית שלו מגיעה בעוד דקה."
מלצר לידם כמעט מפיל מגש מלא מנות. זוי עוזרת לו במעט כוח. משנה את ההתמד כך שיתייצב על המלצר. הבחור המסכן נראה כאילו הוא לא יודע אם הוא רדוף רוחות.
אורליוס משועשע מהצדקה שלה, אך הוא לא יכול שלא לדבר על הידיד שלו, אחיה, ומה שעלול לקרות איתו. ולשאול שאלות שלא היה מעיז אם היה בחדר.
"אז… מה דעתך. הוא יתאושש מהר?"
היא מרימה גבה, אך לא נוזפת.
"לא. אבל כל עוד יתמיד… שנה? אני מקווה."
המלצרית שלהם מגיעה עם ההזמנות שלהם. טוסט קרואסון לזוי, וכריך טונה לאורליוס. "תודה."
"תודה."
באמצע הכריך שלו, אורליוס חולק עמה משהו מהתחושות שלו בקשר למצב. "זה מרגיש מוזר. לשבת ככה."
"זה בשבילו." לזוי זה מאוד ברור. היא לא תגרום לאחיה להרגיש לבד.
אורליוס מרים את יד שמאל, משחק עם האצבעות. מרמז על האפשרות של שימוש ברשת מהדהדת. מכשיר בצורת טבעת שמאפשר לאלו שקרובים ליכולת של רב מיקום. הם רק… צריכים עזרה. "בטוח שאנחנו לא יכולים?"
זוי זועפת.
"שאלתי את הרופא, המערכת שלו לא יציבה בשביל רשת מהדהדת."
אורליוס… לוחש. ובולע את הביס האחרון.
"מה עם… מסנן?"
מבחוץ, היא רגועה. "תציע שוב למחוק לאח שלי את המוח ואני אחשמל אותך."
אורליוס נראה נרעש מעט. אחרי הכל, מדובר בשיטה הלגיטימית לטיפול באנשים כמוהם. זה לא שזאת תהיה הפעם הראשונה בשביל שני האחים בכל מקרה.
אורן פוסע דרך הדלת של בית הקפה. מוצא אותם ומצטרף. מוריד את משקפי השמש שלו.
"הי אתם. היה פקק. הכל בסדר?"
"מושלם."
החיוך שלה קורן. הידיים חסרות המנוחה שלה מסגירות שמשהו לא בסדר. "כן, רק אני צריך לבלות כמה זמן בהיכל."
כתפיו של אורליוס שמוטות. גם אורן לא שמח מהחדשות שלו.
גביני גבותיו של אורן עולים אמצע הדרך לקודקוד.
"או?"
"כן, אחותי הקטנה מנסה להצטרף אלינו. וזה הכי קל ללמד שם."
אורן נזכר.
קורנליה. ילדה חמודה. בת כמה היא עכשיו… 11? מבוגר משהו.
הוא פונה לאחותו. חיוך בלי הרבה תקווה על פניו.
"את חושבת שאוכל?"
החיוך שלה פחות קורן, אך יותר ישר.
"אחרי שתחלים יותר."
אורן פונה בחזרה לאורליוס.
"אל תשכח לשים לב כשאני מנסה להתקשר איתך? שנינו יודעים שתמיד יהיה לך... זמן…"
ההיכל הנו יקום נפרד למחצה שבנוי כדי להקל על המעבר מקבוע- אדם שלא מסוגל להשתגר (לשנות מיקום מהראש) לאלו שיכולים להיות בכמה מקומות בו זמנית. עם כל היוצא בזה.
"...לדבר איתי. הרצון זה דבר אחר."
אורליוס רוצה לחבק אותו באותו רגע אבל זה לא יגרום לו לחוש יותר טוב. "הי, אתה החבר הכי טוב שלי. קצת מעליב שאתה צריך לשאול."
אורן רואה שאורליוס כן. בעיניים הלא בורקות, מתוחות, של... החבר הכי טוב שלו.
"הי, במצב שלי, זה לא מרגיש מובן מאליו."
האם יש לו רק תירוצים בזמן האחרון?
"אני מניח שאני יכול להבין את זה."
אורליוס כבר מתגעגע. מה הוא יכול לעשות?
…
אותו הזמן.
זוי מדברת עם אורליוס בצד השני של העולם. בעננים מעל פארק ילוסטון.
מוצקים רק מספיק כדי שהתקשורת תהיה נוחה. אנושית.
"אתה בטוח ש-?"
היא קצת נבוכה ממה שאמרה לו.
"את לא כזאת מפחידה. ומדובר בטיפול לגיטימי."
אורליוס משחק בענן. ומפחיד ציפור.
זוי מנידה ראש כמעט ולא קיים.
"לא במקרה שלו. כל המערכת שלו לא יציבה מספיק כדי לעמוד במשהו כזה."
אורליוס מרים גבה כמעט ולא נראית. "באמת? כי האנשים שזה הציל..."
זוי קוטעת אותו.
"היו יציבים מבחינה מנתית. הנשמה שלו עוד מכילה את הפיצוץ שכמעט חיסל את מאדים."
היא עוצרת לרגע.
"טיפול כזה אולי יציל אותו…"
אורליוס כמעט מממש את ההתגשמות לנקודה שלהמשיך לעוף יצריך מאמץ. "וואו"
והתמונה הנפשית נפרשה, אורן לא היה שורד את הטיפול. וכל כדור הארץ איתו.
"הוא יודע?"
"כמובן שהוא יודע."
לשניה היו שתי התגשמויות שלה באותו מקום.
"למה לדעתך הוא לא העלה זאת בעצמו."
אורליוס ענה מילה אחת
"טראומה?"
זוי היבהבה.
"... אתה צודק."
בשיחה עם אורן
"אהם... אורי?"
הקפיצה בשיחה קטעה את חוט המחשבה של אורן. "מה הספקת לעשות זוי, ולמה זה משנה לי על כדור הארץ?"
'קלאסי', הם מביטים זה בזה.
"... אני ואורליוס עכשיו דיברנו מעל ילוסטון. עליך."
בטוח יש מאות סיבות לזה. הוא לא שרלוק. אבל הוא יכול לחשוב רק על אחת.
"... כן, אני יודע למה לא הוצע לי סינון הולוגרפי."
זוי לוקחת ביס. לא מעלימה אותו. כלומר רוצה קצת זמן.
"חשבתי שאולי הטראומה."
אורן מרים גבה.
"את מתכוונת שאורליוס חשב."
היא מחייכת.
"נימוסים, אתה יודע."
נמאס לו. "שמעתי מה אמרת לו לפני שנכנסתי."
אורליוס נראה… לחוץ. "אתה יודע שהתכוונו שנינו רק לטוב."
אורן שותה מכוס המים שלו. עוד מחכה שהכריך שלו יגיע.
"אני יודע. אבל אני לא אוהב להיזכר."
בחיוך פתאומי, זוי אומרת. "מה שכן, עוד חודש זה אמור להיחלש לנקודה שזה יהיה נסבל בשבילך להיות בחברתינו כרב מיקומיים."
אורן מניד את הראש מעט. המלצרית מניחה את הכריך שלו מולו.
"בינתיים אני מחפש עבודה."
זוי ממשיכה לאכול. אורליוס לעומת זאת. "למה? יש לך מיליונים."
לאחר הביס השני שלו. באמצע הכריך.
"כי זה חסכונות בלבד. לא השקעות."
אורן ממשיך, רק לוגם מהמים שלו.
"אני רגיל שברגע שיורד מתחת לעשר מיליון,"
הוא מביט חליפות בשניהם.
"לחפש עבודה באחד הביתננים מסביב למערכת השמש בתור ספק אינטרנט או משהו."
הוא מביט בכריך.
"או עבודת שרת מחשב איפשהו."
אורליוס שואל. "למה? אתה לא יכולת להשקיע בכל זמן שהוא?"
אורן הרים גבה, מדגיש כל מילה.
"כי בתור שרת אנושי, אסור לי."
אורליוס, לועס ביס נדיב מהכריך, לא נראה משוכנע. אחרי שבלע.
"אתה עדיין יכול לפתוח חשבון."
אורן מניד בראשו. נראה זועף מעט.
"אני עדיין יכול לתמרן."
הוא מטה את ראשו במחשבה.
"אני מניח שיכולתי להשקיע בנדל"ן."
זוי, ג'ינג'ית כרגע לפחות, שואלת את אחיה בסוג של תקווה.
"רוצה שאעזור עם זה?"
אורן מחייך.
"תודה זוי, אבל אני רוצה לעשות זאת בעצמי."