מתוך "דרך הערפל"
השמש מסנוורת. הראש כואב. הכרית כבר מיוזעת. אבי פתח את העיניים.. ורצה להקיא. החדר נראה מוכר לחלוטין.. ובאותה מידה, ידיעה עמוקה מהדם שלו אמרה: לא נכון!!!
ואז הזיכרון. שהרגיע אותו. "אתה בסדר, סבא אבי?" דיני שאל מהמיטה שלו. בבירור משפשף עיניים. "בסדר, מוזר, בסדר.. סבא?" המילה האחרונה.. רגש לא ברור.
"מעדיף בן דוד?"
"והמנצח הוא סבא."
להתלבש ולהתקלח היה.. שונה.
דיני פתח את הדלת, ואמר;
"צירוף בב"א." וצעד דרך הדלת.
הפיג'מה שלו הפכה לבגדי יום, והוא עכשיו מסורק.
אבי חשב חצי דקה, מרים את היד להשתיק כשדיני מנסה להעיר משהו.
"זה גם טיפל לך בשירותים וציחצוח שיניים?"
…
מסתבר שלא, איזורים רגישים מדי לילדים קטנים.
אבי עדיין חושב על זה
בזמן ארוחת הבוקר. זה כבר לא הבית בו הוא גדל.
גלולה מרה.
"עוד שמנת קרושה בבקשה."
גיל מעביר.
שתי כפות לקערה, צימוקים, סירופ שוקו..
"אני ממש לא רגיל לזה."
גיל.. לא נראה כאילו הוא בטוח מה הוא אמור להרגיש.
דיני יותר חופשי עם המילים.
"אתה הגדול אהב שמנת קרושה לבד, בלי כלום."
אבי חושב לרגע.
הכפית מרחפת מול הפה.
"אני חושב שהוא פשוט חשב שזה נאות, אולי ישנה את דעתו אחר כך."
גיל..
ממצמץ.
"בנים, אין משיחין בשעת הסעודה-"
שני הילדים השלימו.
"פן יקדים קנה לושת."
השיחה נודמת לבינתיים.
…
בזמן בית ספר, בהחלט לא מה שאבי רגיל אליו.
זה היה משחק מחשב. ודי ממכר. רק שהם יצאו ממנו עם ידע שקשור לעולם האמיתי.
אבי עבד על החיקיון, לפני.. קראו להם מימות.. בינתיים.. הוא בנה תמונה שמתארת שלוש מוכפל בשניים לשש.
השלוש הוא קבוצה של אחד ושניים, והשש שניים וארבע.
והכיתוב,הכפלה בצעד.
והוא קיבל עשר נקודות. ועכשיו הוא יכול להמשיך לצפות בסרט על נפילת ירושלים לרומי.
"אתה עדיין רואה את זה?"
דיני לידו עבד על עיצוב מטוס. הוא בדיוק עבר את המשוואות של חיתחות בנוזל. ועבר לחומרים.
"אני בדיוק קראתי על זה לפני.. אתה יודע."
דיני הנהן.
שפתיו קו דק.
אבי המשיך "ככה זה אמור לעזור לי להחזיר את העצמי הראוי."
"מה רע בך? אתה סבבה לגמרי."
אבי חייך, "אתה יודע היטב למה התכוונתי."
הוא חיבק אותו. אבל דיני הפסיק לשחק כמה דקות מאוחר יותר.
…
טלפון.
דיני עונה. "אבי בוא הנה, משפחה בטלפון."
האשה נראה מבוגרת. לא שזה אומר עכשיו משהו.
"שלום אבי, אני הבת הבכורה שלך. ליאת."
שואף בחטף.
"נאמר לי שאסור לי לדעת פרטים מדוייקים כלכך."
היא מחווירה למשמע מה שהוא אומר.
גם הוא. הוא לא מצליח למשך כמעט חצי דקה להמשיך.
"הרופא אמר לגיל, פרטים מדוייקים עלולים להרוג אותי."
"איך אתה מרגיש"
היא מנסה לשנות את הנושא.
"נרגע מהאימה הקיומית שזרקת עלי."
שאר השיחה דווקא הלך בסדר.
ואחרי..
"מצטער."
אבי מתבונן בוחנות בדיני.
"על?"
"הייתי צריך למנוע את זה.. לא לחכות לזיקוקים"
מלמול. מעט דמעה.
"תודה."
Image by giselaatje from Pixabay