top of page

לא נחמדים | הדברים שאנו כותבים

הטקסטים המופיעים באתר אינם הנוסח הסופי. אתם מוזמנים להירשם ולהגיב - 

תגובותיכם מסייעות לנו בתהליך העריכה, ותופיעו ברשימת התודות כשהספר יצא לאור.
תוכלו גם לקרוא את הסיפורים עוד בשלב כתיבתם ב-Google Docs.

לוחם עוף החול ב"ד

עודכן: 10 בדצמ׳ 2023

אחוזת חורון עולה באבק השמימה והלנה מרטין יוצאת לחופשי. ובין כל ההתרחשויות, כמה טוב שאפשר לבלות מספר שנים בתור איכר אלפי. גם אם בפועל מדובר בחמש דקות…


סוד הולך ביער. זה לא עניין לבתי משפט. כפיר נתן את האישור בעצמו.

הוא עוצר בחורשה שני קילומטר מהאחוזה של חורון.


הוא שואף. מערך הלחשים שלו מתחיל מתחיל סריקה סבילה. נושף, ענן של זעיר לחשים מופיע ומתחיל לעבוד.

שער לחשים מתממש ועצם עובר.

הפצצה המפלה.


כל מעשה כישוף בטווח של עשרה קילומטר יפעיל פיצוץ.

נוחו בשלום על משכבכם. עוז דרוק וענת דרור. מגיע לכם יותר טוב.


הוא מפעיל סריקה אחרונה.

ואחוזת חורון מומרת לענן מאוד חם.


לאחר פעימת לב, הלנה מרטין צורחת ברגע החופש הראשון שלה מזה חודשים.

כשהוא חוזר הביתה, הוא מגלה שהיה צריך להיות יותר יסודי.

ארדן מחייך. החיוך של זאירה רק הולך ומתרחב.


העם לא הולך לדעת למה צריך רמטכ"ל חדש.

הלוויה לא תהיה בעיתונים.

הלנה מפסיקה לצרוח אחרי שתי דקות של חופש. היא חופשיה, אבל הם עוד שם, בחוץ. המשרתים שהם השאירו לה מביטים בה, הם יכלו להיות שימושיים. אבל אין לה זמן לדברים כאלו.


היא שולחת פקודה למערך שלה. הם לא צורחים בזמן שבשר, עור וקסם הופכים לאבק ומילוי סוללות. היא אולי היתה מרגישה אשמה על כך, אבל הכרת התודה שלהם עדיין טרייה בעורקים שלה.


זיכרון של מחשבה שלהם עובר לנגד עינה לרגע.

היא פוסעת אל המראה. ומתקשרת דרך המערך שלה. במראה, עונים לה אדם והזאב במגפיים שלו, אדיב.

"שלום הלנה, איפה היית?"

אדיב יושב בשקט.

מגף ימין על ברך שמאל, מקפץ. האוויר מסביבו מגרד. המערך שלו מבהיר שמדובר בהשפעה סומאטית של לחץ.


הכסא שלו נוח, הוא לא בזווית ישירה אל המראה/מסך. אדם נמצא מולה. השמש השוקעת בחלון גורמת לו להראות קצת יותר ורוד, בשיער יותר זהוב.

אדם נראה רגוע ומקצועי. "שלום הלנה, איפה היית."


האם עזרת לגושי נשורת המהלכים הללו לחטוף את הבת של-לו?


היא מחייכת, נראית רגועה ומקצועית כמו אדם. "או, אתה יודע, פה ושם." החיוך שלה הופך לשילוב מוזר בין זעם ללעג.

"תגיד, האם יש לך מושג איפה כמה מהחברים המשותפים שלנו?"



אדם מטה את הראש מעט, חושב. "זוג חברים משותף שלנו, שמעתי שמועות שהיתה להם תאונה."

הוא מכין לעצמו כוס קפה. המערך מסיים לייצר את הכוס והוא סוגר את היד ואוחז בה. מרים ללגימה את הכוס המהבילה.


אדיב די בטוח שהם מדברים על זוג המכשפיים ששעבדו אותה לפי השמועות…

אבל הוא לא בטוח. אחרי הכל, לא היו הוכחות חותכות במקרה שלה.


יותר קל לחזור על הליכי החיסול איומים שהוא לא הפעיל בזמן כשהיה צריך.


אדם והלנה מחליפים קבצים במהלך השיחה. היא צריכה הבהרה ללמה הוא לא עשה דבר כשהיא היתה בבירור משועבדת ברמת הנשמה…


הוא מסר את כל התיעוד שהיה לו. המכשפיים כיסו את העקבות שלהם ברמה שמעולם איש לא יכל להוכיח מספיק כדי לחקור בעניין.


אפילו שרבים ניחשו, לחשו בעניין, אבל עם שמועות לא הולכים למכולת.


היא מסרה לו את התיעוד מהצד שלה. הוא חווה הד של התסכול, החלחלה והייאוש שהיו הקיום שלה בשנה ויותר האחרונים.


אבל גם הקבלה שלה. היא והוא יצטרכו לממש את אותה רמה של כיסוי תחת.


הוא מחייך.


מיקו מתוסכלת. כן. חלק מהאנשים שלה, נוספים, נאמנים, כבר מתו. והיא לא יכולה באמת לתפוס את האשמים. היא צריכה להסתיר, לקבור ראיות, כי זה יצור יותר בעיות מהערך של כל עונש אפשרי לאשמים. הממשק שבו היא נמצאת מכיל מרחב בגודל של כמעט אופק לאופק. שמלא במידע. היא מסדרת אותם שוב, ושוב. כל פעם שהיא מאצילה אחריות, הטעויות יותר גדולות מכשהיא עושה זאת בעצמה.

ויש כל כך הרבה לתקן. אין זמן, אין זמן. והאזרחים שלה מתים. בנים ובנות. הורים. היא צריכה. היא צריכה, להסיט את הנהר. אימפרית דרך חייבת לא רק לשרוד, לשגשג. אחרת היא כשלה. אחרת אביה טעה כשנתן לה את האחריות.


ואבא הוא מושלם.


כפיר יושב במשרד. המטלות ידועות. בעיקר דוחות שמראים את ההבדלים בין המציאות לתחזיות, ואז הצעות מדיניות ומודיעין כדי לעדכן, להוסיף ולבטל את שצריך כדי שהכל ילך כהלכה.

כרגיל.

כרגיל זה לא בסדר. החבר הכי טוב שלו מת. אחרי שהחלפת הדברים האחרונה שלהם איתו הייתה ויכוח. סוד תמיד סירב לשמירת הד.

אם אני מת, אני מת. לא רוצה להישאר אחרי זמני. אתה יודע זאת.


הוא מושך את הידיים מהשולחן. שואף. מחזיק. נושף.

ושוב.

ושוב.


הוא שולח שאילתה לקבלת עזרה פסיכולוגית. וחוזר לעבודה.


איילה יושבת מול המסך שלה. זאירה והשפוט שלה מחוץ ללוח, אך עדיין במשחק. אם רק תמצא אותם. והיא חייבת. הבת שלה גם כך הולכת לשנוא אותה. תירזה חייבת להיות בסדר. חיה, גם אם זועמת. זעם יכול לשכוך, שינאה ניתן לשחוק. אבל מוות זה לנצח. וגם אם הקטנה חושבת שזה לא בעתיד שלה. כשהם יפרשו הם כבר החליטו שהיא תחליף אותם.


היא חייבת להיות בסדר. הקטנה שלנו.


היא לוקחת נשימה. שאיפה שמרגישה כואבת. מחזיקה. ונושפת.

היא שולחת בקשה לבחור שהקטנה דיברה איתו אתמול. זה שחשב שאולי היא רוצה חתונה איתו. הוא שר, עם משאבים. ונראה שהוא אמנם כבר לא מעוניין במשהו… לדורות בואו נאמר, אבל הוא כן מעוניין בידידות. תירזי תוכל לסמוך עליו.

אולי גם איילה עצמה.


הוא עונה יחסית מהר.



אדיר יושב מול המסך. ויושב. הרבה קרה. הרבה יקרה, והרוב, ללא קשר אליו. הוא אמור להיות שר. הוא יצר, וניהל, ושיפר, והעצים, כל כך הרבה תכניות. הוא לא אמור להיות, ככה.


אולי… אולי הוא צריך…

הוא קם מהכיסא. הולך לחלון. היום מעונן. וכל העננים כמעט קילומטר נמוך מהחלון. זה כמו ארץ כתומה של שלג חי. הוא רוצה לטייל.

"רונן, אלא אם מגיעה הודעה ברמה של הזוג השליט שלנו, אל תעביר לי. אני לוקח כמה שעות של חופש."


הוא מבקש עוגן. אם יקרה משהו, אם יצטרכו אותו. הוא יחזור בלי בעיות, עכשיו. עכשיו הוא הולך לחופשה בהדמייה שלו. הוא הולך להיות איכר אלפי. נשמע כיף.


כעבור חמש דקות הוא יאלץ לחזור. אבל יעברו בשבילו שם כמה שנים טובות, אז זה בסדר.


ואיילה תהיה צודקת כמובן. הנסיכה תקבל תועלת מהעצות שלו. לפחות הדעה שלו כשהוא מושכל.


זאירה וארנון יוצאים מהשער ליד הישוב הנידח.

היא זועמת.

"אני עבדתי על החטיפים הללו במשך ימים!! והשמוק הזה לא רק קלקל לי את הארוחה. הוא בקושי דיגדג את התיאבון!"


ארנון מלטף לה את הכתף, שואף את הריח של השיער שלה.

"אל תדאגי, כתר תהילה שלי, אני הבאתי אותך לכאן מסיבה טובה."


האנשים מסביב קופאים במקום.

הם בהלם.

"אף אחד כאן לא קשור בפחות מחמישה צעדים למשהו מתעד. זה מזנון פה."

היא מזדקפת ומחייכת.


כמה אנשים מוציאים אקדחים. כמה בורחים. וזה עושה את זה רק יותר כיף.

 

Image by AI





פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page