top of page

לא נחמדים | הדברים שאנו כותבים

הטקסטים המופיעים באתר אינם הנוסח הסופי. אתם מוזמנים להירשם ולהגיב - 

תגובותיכם מסייעות לנו בתהליך העריכה, ותופיעו ברשימת התודות כשהספר יצא לאור.
תוכלו גם לקרוא את הסיפורים עוד בשלב כתיבתם ב-Google Docs.

לוחם עוף החול - ג"ב

עודכן: 10 בדצמ׳ 2023

הצוות במלון זוכים לביקור מסתורי, והצוות של הלנה יוצאים לביקור… חברותי…

הקיסרית של אימפריית דרך

דפיקה בחדר של המלון, שירה היא הקרובה לדלת. לבן והחבר שלו משחקים עם גיל, כל השלושה מחייכים, הקטנה צוחקת. שירה מחייכת אחרי שהיא מביטה בהם. היא מגיעה לדלת ופותחת אותה. היא מחווירה. זאת הקיסרית.


"הי, אפשר להיכנס, סונג?"

אדם, הלנה ואדיב יושבים במטוס. אדיב מביט חליפות בחלון לבין מיקוד בממשק לחשים שלו. אדם קורא במכשיר הנייד שלו בקומיקס מכל האפשרויות.


"אני אוהבת לנסוע בנוחות כמו כל אחת אחרת, אבל יכולנו לפתוח שער לשם. או כל דרך מהירה יותר אחרת." הלנה שואלת אחרי שמוריקה כוס יין. נוספת.


אדיב הוא זה שפונה אליה, הוא מהסס לרגע, היא מרימה גבה. "אנחנו רוצים להגיע אליהם לפני שהסרסורית וזונת הזין שלה, כפי שאת מכנה אותם, יאכלו אותם כדי לכסות את הראיות."


היא מטה את הראש הצידה מעט. אדם ממשיך משם. "טיסה במטוס הנה לא פחות ממותרות ואף אחד לא עושה זאת אלא אם זה גם ליעד, וגם לחוויה. בשבע מאות השנים האחרונות, מכשורי שיגור והגילוי של החשבון מאחורי פעולות קסם הוסיפו שיטות מאוד מהירות וזולות לנסוע לא רק בתוך הממלכה, אלא גם בכל הטריטוריות שלה, גם אלו שבכוכבי לכת אחרים, או פשוט בביתני חלל. או במקרה שלנו, במחוז קטן ושולי באימפריית דרך, שלאחרונה היה בו אסון גדול, ואנחנו מצטרפים לכל הנשמות האמיצות שמנסים לעזור."


"במטוס." היא נשענת לאחור אחרי הנאום.


הוא מגחך. "אנחנו עשירים, ולכאורה חבורת שוטים עשירים מרוממים מעם שמנסים להחמיא לעצמם."


היא חולקת מבט עם אדיב. הוא לא מתרשם ממה שהמבט שלה רומז.


עינב מכוונת אקדח לכיוון האורחת. האורחת רק מגלגלת עיניים. "אוי תירגעו. אם הייתי מתכוונת להוציא להורג את אלו המכונים בתקשורת חוטפים ופולשים, הייתי מבקשת שתתעלפו. או משהו בסגנון."


עינב מחזירה את האקדח לנרתיק. היא ממלמלת לעצמה על זה שכמובן שהקיסרית היא גם משאלנית, כמובן. אבשלום הוא זה שעונה לאורחת. "אז… הבהרת שאנחנו לא הולכים למות…"


השאר גם נראים מעט מבולבלים. חוץ מגיל, היא חוטפת מהיד של לבן כדור שוקולד. ואז צוחקת בין נגיסות ומריחה של עיסת שוקולד על הפרצוף.


שירה היא זאת ששואלת. "הוד מעלתה קיסרית היסודות מיקו-…"

הקיסרית זועפת עם כל מילה, אך לא קוטעת אותה. "מצטערת לא זוכרת את שם המשפחה שלך, למה את פה?"


מיקו קסטיל עונה לה, עם חיוך וזויות עיניים מעט מכווצות יותר ממה שאפשר להעדיף. "אבא שלך הולך לפגוש אותך בעוד מספר שעות. אחרי שהוא, האומן שלך, ואישה נוספת שנפגעה-" היא נעצרת לרגע, לפני שהיא ממשיכה, עם משפט לא קשור. "הם הולכים לקבל מתנה מהמודיעין של דרך, ולאחר מכן אתן מוזמנות לחזור איתם הביתה."

מבט רגעי מצד העין שלה הבהיר שהיא דיברה על האחיות באתן. לאחר מכן היא פנתה לחבצלת. "אני מקווה שלא אכפת לך, אני תיקנתי את הנזק שגרמת לתשתית שלנו, יש לנו יותר מדי אנשים שצריכים את בתי החולים שלנו שאפילו לא מכירים מישהו שקשור ל… אלו שיצרו את המצב בו אנו נמצאים."


"מה היית עושה אם עדיין לא הייתי בחזרה עם היחידה?" חבצלת שקטה כשהיא שואלת, יד ימין לופתת את שמאל. "או שאני הייתי מספיקה ללכת במקומה." חורף פשוט שואלת בשקט, לאט.


הקיסרית מרימה גבות, מגחכת רק מעט. "הולכת פעמיים. הסיבה שבאתי בעצמי ולא נציג, היא שאני צריכה שזה יהיה עם כמה שפחות טפסת. לאזרחים שלי, אתם טרוריסטים, ואם הסיבה שאתם פה היתה יוצאת לאור, במקרה הטוב, הייתה מתחוללת מלחמה בינינו. במקרה הרע, מלחמת אזרחים, לפחות אצלי."


שירה חולקת מבט עם הר'. "וואו."


מיקו פונה אל הילדה.

"דרך אגב, אני באופן כללי מעדיפה שהתארים שלי וכל היוצא בזה, ישמרו רק לאירועים רשמיים. אני… שליחה. כאן."


שירה חולקת מבט עם הר'. מיקו זועפת לרגע, ונאנחת.


יום אחרי ארוחת הערב האומללה. תירזה התעוררה ללא חמרמורת, הודעה מאבא ואמא שהם מצפים לה לארוחת הבוקר… בתור המלך והמלכה שלה.

יהיה כריך של שניצל וחומוס. אמא עדיין מכירה אותה טוב.


זה היה טעים. את המצב הזה. היא לא אהבה.

היא חשבה לקחת לארוחת הבוקר בגדי אבל וחולצה קרועה… המחשבה על מה שחורף או אבשלום יגידו, חבצלת… הפרצופים שלהם כשרק ישמעו…


היא נאנחה. עיניים עצומות.

יש גבול.

היא נסיכה. וסגן אלוף במילואים. והיא רצתה שאנשים ירגישו שהיא ראויה לחזור ממילואים. היא עייפה. היא מלאה כוח. היא הביטה במראה. יש לה שקיות מתחת לעיניים. וזה כאב מעט. לטרוח לטפל בזה? ליטוף אחד של מסגרת המראה והיא היתה נראית מושלם.


לאחר כמה דקות היא יצאה, לא זכרה אם החליטה לטפל בכאב בעיניים או לא.


גאו-ריק בודק את החשבונות שלו, שוב. הם היו צריכים כבר להתקשר אליו. לפחות להעביר לו את שאר הכסף. הוא איבד את מקום העבודה שלו, אחרי הכל. בזמן שהוא בודק הוא מתהלך, פותח וסוגר את המקרר, מביט במצלמות, מוודא שהבית נקי.

ישנה דפיקה בדלת, הוא מתחיל לרוץ, עוצר. "זיהוי מבקרים בבקשה."


המחשב מקריא לו את הזהויות והסיבה של המבקרים. אלו תיירים מהממלכה שבאו לחלק עזרה לאלו שנפגעו מפיגוע מלפני… בקושי שבועיים, באמת? משהו בשמות נשמע מוכר, אבל קשה לו לזכור, הוא פותח את הדלת.


עומדים שלושה אנשים יפים, שני בחורים ואישה. "הי,אני אדיב, אלו הבוס שלי אדם, וידידתו הקרובה, אנחנו מבינים ששלחת בקשה לאוכל?"


הוא באמת רעב, ועייף. "אוקי, אני באמת איבדתי שם את העבודה שלי, היחיד שהיה חולה בקלקול קיבה." הוא בעצמו בקושי שומע את המילים שיוצאות לו מהפה.


הבחור שאמור להיות אדם מתחיל לשאול. "אנחנו יכולים להכנס?" הוא מרים ארגז מהסוג העתיק, פלסטיק, זה מלא בביצים טריות, שקיות של אבקת ביצים, קמח, לחם, אורז, עוף… זה מריח טוב. הוא פוסע אחורה, נותן להם להיכנס. פחות מדקה אחרי, הם סוגרים את הדלת. הוא לא שם לב לאיזושהי השפעה, סימן של קסם מסוג זה או אחר. אבל הארגז מתאדה, האוכל נגוז, והפה שלו לא יכול להיפתח.


האישה, היא לא הציגה את עצמה, מחייכת חיוך חם, ומבעית. "יש לנו חברים משותפים, הייתי רוצה להודות לך מקרב לב על העזרה, להם." אדיב קוטע אותה. "היי, רוזנת, את לא יכולה להתנהג כך, הוא לא עשה לך שום דבר, זה החברים המשותפים שלנו."


הוא היה בוכה מהקלה, אם העיניים שלו היו מסוגלות לעשות זאת, הוא סוגד לו עד שארית ימיו. היא עצמה מתחילה להסמיק, השפה מתעקלת, ואז הוא ממשיך. "הוא עזר להם לחטוף את הילדות שלו, בנות האחריות שלי, אדם מחליט מי יכול להרוג את הטפיל. ומי יכול להתחיל." הם שניהם מביטים באדם. הוא מטה את הראש מעט. "אתה מתחיל, היא מוציאה אותו להורג. תוודא שהוא עדיין יהיה בהכרה כשזה קורה."


הרוזנת מחייכת אליו. "אדם יקירי, אתה הגבר המקסים ביותר שהכרתי."


אדיב מיישר את כף ידו. גאו-ריק באמת רוצה לא לראות. הוא רוצה לא לראות את הסימנים לשדה כוח מונחה עליה. הוא רוצה לא לראות אותו מושך לאחור את היד.


יותר מכל, הוא רוצה לא להרגיש איך אדיב מרסק את הברך שלו, קוטע אותה, וצורב את הפצע.

הוא גם רוצה לא לראות את השוק וכף הרגל שלו בידיים של אדיב. או את החיוך שלו.


אבל הוא יצטרך, כי כל זה יקרה בתוך פחות מדקה.


השלושה יצאו נקיים מהדירה של הקומפוסט. הלנה דיברה ראשונה אחרי היציאה. "זה היה מרגיע, ויש לנו את האישור משתי המדינות."

"עם התנצלות מהקיסרית עצמה."


היא מחייכת בכיוון אדיב, אדם תופס אותו בכתף. היא תוהה, לא בפעם הראשונה, אם השניים בכלל זוג. "אני אקבע לשנינו טיפול פסיכולוגי. דבר כזה לא אמור להמשיך להרגיש טוב, ואנחנו הולכים להיות הורים בריאים כן?"


אדיב מרים גבה. "הורים."


אדם שולח אליה מבט. היא מגלגלת עיניים ופותחת שער הביתה. זה לא שמישהו כרגע במקום יגיד משהו. יש לה אישור מהקיסרית והכל.


אחרי שהיא נעלמת והשער שלה נסגר, אדם ממשיך. "לא רומנטית, אבל אתה האדם שאני הכי קשור אליו בעולם. ואני יודע שמאוד אכפת לך מהן, אז כן. הורים."


אדיב עומד מאוד בשקט. "אני חושב שאצטרך להתפטר."

ומנשק אותו.

אדם מנתק את הנשיקה, שואף לרגע. "אז כן רומנטי. די מעפן שכל הבדיחות ששמעתי עלינו בפנים ומאחורי הגב מתגשמות ככה, אבל אם ככה אני מקבל אותך." השמחה על הפנים של אדיב מחממת אותו. והלפיתה של אדיב אותו, חיבוק שהדוק מכל חיבוק שהוא קיבל ממישהו אחר, עם עוויתות הבכי וההתייפחות. כל אלו מרגיעים חשש שניקר בו במשך הרבה מאוד זמן.


אחרי שעה, יהיו הרבה יותר התייפחויות, בכי, וחיבוקים. הוא ואדיב לא ידברו עם היחידה, זה יקרה בממלכה. הם רק יראו אותם מספיק כדי לקבל מהם את הבנות. הם הולכים הביתה.

 

Image by AI



פוסטים קשורים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page