תירצה מקבלת טפיחה על השכם, ובעיטה החוצה… בכדי שלא יוכלו לפגוע בה מבלי להתחיל תקרית דיפלומטית. חורף וחבצלת נוסעות לאימפריית דרך, בלעדיה, לפגישה עם בעל הברית של שאר הפרפרים.
בלילה אחרי הפגישה הרומנטית שהפכה למקצועית, תירזה לא נרדמה. חורף וחבצלת צריכות בעצמן את המנוחה, אז היא לא התקשרה אליהן, היא פשוט… סרקה שוב את המודיעין הציבורי על דרך…
…
חורף וחבצלת יושבות על הספה…
התוכנית, היתה שחורף תפעיל את תוכנית הרענון. כמה שעות בחלוקה, כלומר כמה דקות בזמן אמיתי, הן תהיינה מספיק מחודשות וזה לא ישנה אם הן תצליחנה בכלל לישון. אפילו עוזר לטפל בפציעות קלות…
אבל הגיעה שיחה.
זאת היתה האמא של תירזה. והיא לא היתה יותר שמחה מהן בעניין.
…
באותו זמן שהפרפרים באימפריית דרך פגשו בעל ברית לא צפוי…
תירזה יושבת בשולחן עם אדיר. הם בדיוק סיימו לעבור שנית על החומר לפגישה עם האלוף סוד ברק.
כעת הם בעיקר שואבים שוקו ועוגיות. המלצרית חייכה במחשבה על התשרים. תירזה לקחה את עוגיית הכריך האחרונה. אדיר גומע את מה שנשאר מספל השוקו החמישי שלו. "סוד יגיע בעוד כמה דקות. אני הולך לשירותים שניה."
תירזה מהנהנת. לא אומרת מילה. מתכוננת. היא כעת תענה לשם השני. האלוף ברק... הנו בעל מוניטין. עדיף שאדיר ידבר בעיקר. אם זה אפשרי. הם חברים.
בדלפק, בלונדינית שלא נראית מבוגרת מספיק בשביל הבירה שלה, מתחילה לבחון אותה בלי להביט בה. יש לה טבעות. מוכרות. שומרת ראש. כנראה מוכשרת בקסם במיוחד, אחרת היתה לובשת משהו מגן.
היא מטה את הראש הצידה, ההבנה משפילה. היא אמורה להבחין הרבה לפני.
שולחן ממול, ליד השירותים וצופה על הכניסה, אחד שהיא חשבה שהוא דוגמן. רזה עם שרירים. לובש מותגים. כמה עלה לבקש מהתופרת אריה להוסיף ליצירה שלה את נרתיקי האקדח הללו? והשרשרת בגובה הכיס? כל חוליה נושאת לחש כלשהו.
שניהם קורצים לה. והיא קולטת את זה, את ההד הדועך. היה להם לחש ממסך. עכשיו הם כיבו אותו.
לפחות החושים שלה לא באמת נכבו.
חמישה גברים בחליפות נכנסים. הולכים לדלפק. מעמידים פני מפלרטטים עם העמיתה שלהם. מזמינים קפה ומתיישבים במקומות ידועים מראש.
איש זקן נכנס, איש לא מגיב, הוא לבוש כמו אחד שנהנה מהפרישה. הממזר אפילו השתמש בלחש איפור. תירצה לא יכלה שלא לחייך מאוזן לאוזן.
הוא מוריד את הכובע גרב ליד השולחן שלה, מאוד צנוע.
"אפשר להצטרף?" הקול החורק בנעימה מרגיעה, כל-כך שונה מהחדשות.
היא רוצה לגחך, היא לא מעזה כמובן, אבל השעשוע עדיין נשמע.
"כמובן, הידיד שלי ואני רק באנו לארוחת בוקר."
הוא מביט על הר צלחות העוגיות וספלי הקפה… שוקו. לפי הריח.
מרים גבה. "אני גם אזמין, ארוחת בוקר."
הוא הרים יד וקרא בקול שהוא רוצה טוסט קרואסון ושוקו. זה הגיע בתוך דקה.
התצפיתנית.
כמובן.
תירצה ראתה את הסימן המרומז. היא מקווה שזה אומר שהתצפיתנית רצתה להיות מנומסת, ולא לועגת.
בינתיים אדיר כבר מתיישב. בחריקה. הוא מסתכל ביניהם. היא באמת מוסחת דעת. היא הייתה צריכה לוודא שהיא ישנה יותר טוב.
"הייתי צריך לבוא בתחפושת... הא." היא די בטוחה שהוא מנסה להרשים אותם בקוליות שלו.
היא בעצמה מרימה גבה, לא בטוחה למה אדם בעמדת אחריות וכוח מרגיש דבר כזה.
"אל תעליב אותו. זה קוס-פליי."
המצביע נשען לאחור, הלחש איפור נראה יותר כמו תחפושת מאשר קודם.
"יש לי דרגה גבוהה משלך, את יודעת."
היא מרימה כתף, היא די בטוחה שהיא בדיוק פגעה לעצמה בהמשך עבודת החיים שלה. היא תתמודד.
"שרשרת פיקוד אחרת."
אדיר כבר נבוך לחלוטין.
"אוקי, מצטער, בואו נעבור לחלק המעשי."
בלי לדבר, תירצה עדיין חשה במצביא מזמן את הבלונדינית.
"היי" צווחני פרץ ממנה. היא השתעלה, ודפקה מעט על החזה.
"מצטערת, נסחפתי עם הדמות." הפעם בקול אחיד.
תרצה רוצה להגיד שזה בסדר… אבל זה לא באמת המקום שלה.
התצפיתנית לא עוצרת ליותר מהרגע המנומס.
"אני אשרה. אפשר…?" תירצה חולקת מבט עם אדיר. "כן." הגיע משניהם.
הכוח, והמידע, זרמו, התערבבו, תרצה מעולם לא עברה חלוקה שכזאת. זה היה להיזכר בשניה בחיים שלמים. אשרה לא טרחה לייצר סביבה. היא פשוט נתנה לכולם גישה לכוח ומאגר זכרונות של השאר. חוץ מזה, היא רק משכה את תשומת ליבם לדברים הנחוצים.
כל הסקת מסקנות, כל תובנה. מיד היו של כולם.
ותירצה זועמת. כי היא אמנם בדיוק הצילה את הממלכה. יד אחת מתחילה לרעוד.
היא קיבלה קפיצה בשתי דרגות. לחש השמות מהבהב, אף אחת מהצורות שלו לא תואמת את המצב.
היא מודעת, כמובן, להפתעה השטחית של אדיר, חלק ממנו בטח היה בטוח שזה יקרה.
הוא מפנה את מבטו ממנה.
היא נזרקה מהשירות. סוד לא מחייך על פניו, היא מרגישה את הגיחוך שהוא רוצה לבטא.
חורף וחבצלת נשלחו מבלי להודיע לה לעזור לחלץ את שאר היחידה. זכרון שלא שלה מראה שאף אחת מהן לא היתה שמחה מזה.
סוד פונה ממנה.
היא כאן. לבד. והמנגנון של התהליך נפרש מולה. תמונה אחרי תמונה. תיעוד מדויק.
המערכת במשרד של אדיר כבר היתה מנוטרת בצורה סבילה. וחורף לא גילתה זאת. כי לא היתה סיבה שאפילו תחפש, החשד היה חדש, שלה, למה שיהיה שם ניטור כזה… וזה ילדים, נקרא חטא הגאווה.
מה שהם גילו. הסיקו, ניתחו…
הגיע לברק לפני ששתו תה. ואחרי.
היא זאת שהבינה. כל כך הרבה פעולות נבעו מהשיפוט שלה. פעולות שהעלו פרי. המבט שלה, האמיתי, עובר על שאריות השוקו שלה.
היא זאת שארגנה צוות מאנשים זרים. חשודים. השר, אדיר, הרי הבין שהיא חושדת לפני שהציע לעזור… ובטח בה מספיק כדי פשוט… לרצות לעזור.
וכבר בעבר הראתה יותר מזה… היא לא מודעת שהיא מהנהנת.
היא תמיד הובילה מהחזית.
היא היתירות; למקרה שתהיה פגיעה בצמרת הפיקוד. למקרה שמשהו יקרה לאמא ואבא, יש לה את ההכשרה, והמהימנות הציבורית. אז כל עוד לא הוכרז יורש… היא הכי פחות מסוכנת כמחליפה.
היא מטרה. היא נסיכה שהוריה אוהבים אותה והעם לא שונא אותה. כמה פשוט…
אבל כן יש שונאים. קניבלים, לא פחות.
אז אקח את הסיכות הנוצצות, ואלך הביתה. לאמא ואבא.
הראש שלה שקוע. היא נושמת עמוק. לאט. וכעבור כמה דקות. היא מתנתקת מהחלוקה ופונה למוזג.
"הי, אני רוצה משהו חזק ומסורתי. מותר לי, אני נסיכה ולא, קצינה בתפקיד.”
סוד מרים גבה. "את צריכה לפנות למשחק, את תהיי מושלמת.”
…
חורף צעדה בשדה התעופה. שקטה כמו קבר.
כתשעה מטרים עשרים מעלות לפנים ימין, אישה רצה אחרי הילד שלה. תופסת אותו ביד וממלמלת צעקות. גבר בכיוון ההפוך מכרסם פיצה.
חבצלת, לצד חורף לא חלקה את הכישרון לגינונים.
"אני לא מאמינה שלא יכולנו להיפרד ממנה." האחרים על הבדיקות מולן מביטים זה בזה, מרימים גבות. חורף משתמשת בלחשים שלה לנביחה סבילה.
הן עברו את ביקורת הדרכונים.
חבצלת מלקקת את השיניים שלה מתחת לשפתיים. רגע אחד מכווצת את השפתיים. רגע אחר מביטה על ילדים עם הורים. מחכה.
"נו, אין לך דעה פה?!" היא כנראה שכחה שסבלנות הנה מעלה.
חורף הסתובבה אל הקרצייה. זה לא המקום. זה לא המקום.
"אחד. אנחנו לא בממלכה. לשמור על הפה זה ברכה.
שני. את באמת חושבת שזה המקום?! כאן זה לא תוכנית טלוויזיה."
היא מחווה עם היד, ומהכיוון הכללי של המחווה, הן שומעות ילדה קטנה קוראת לה גסת רוח.
הקרצייה לוחשת סליחה…
…
אחרי חמש דקות. כעת במונית.
"עדיין לא ענית לי." חורף לקחה את ידה. נתנה לה מבט. חבצלת הנהנה. חלוקה.
תירזה, תירצה, לא משנה לאיזה שם היא עונה, הסנן אישיות שמגיע עם קסם השמות.
היא החברה הכי טובה שלה. זה עינוי.
זה לא הוגן. לא נוח. זה איום ונורא.
זה גם הכרחי.
כעת תרצה לא בעמדה לעשות לעשות משהו. וצריכה להיות בעמדה לחזור במקרה הצורך. בשביל זה היא צריכה כעת להיות לבד. עד ש…
…
חורף מנתקת את החלוקה. עוזבת את ידה של חבצלת.
חבצלת נאנחת. זה מה שהיא חשבה. אבל אין לה את קור הרוח והצלילות של חורף. היא מתגעגעת למפקדת שלה, לחברה שלה.
"בנות ממלוכה החליטו איפה לנסוע?"
"לחוף בנות הים." חורף עונה לו.
"צד שני יבשת."
"ו…"
חורף עונה בקול ה'אני בת אצולה ואתה לא' הכי מתנשא שלה. תירזה אימנה את היחידה פעם אחת כשכולם היו שיכורים.
הן אוחזות ידיים. חזק. לשניה.
…
זאירה הביטה בארנון. כל העבודה הקשה. עכשיו שהכלבה כבר לא בשירות, היא לא יכולה לנקום בה.
היא לא פשוטת עם.
בתור חיילת אפשר היה להסוות התנקשות.
עכשיו זה יהיה המעשה האחרון לפני בריחה מהארץ.
הידיים החזקות שלו חיבקו אותה.
"אני בוטח בך אירי שלי, כרגע רק לחשוב על הארוחה."
הם פנו להביט בשני הטוראים הקשורים לידם.
כה צעירים. מבטיחים. עם כישרון ומתת בקסם.
הדמעות עוד זולגות על הלחיים. אך כבר שקטים.
"אתה צודק כמובן. אוני."
…
אדיב מנקה את החדר של הגדולה. הוא לא יכול להציל אותה בעצמו. אבל החדר שלה יהיה מושלם. החומר הלימודי שלה כבר מאורגן כך שתוכל להדביק את הפער אם תצטרך.
אדם אומר שהמלכה, עליה הברכות, הולכת לתת להם בסוף מטרה להרוג. מישהו שהפיל על הבנות את הסכנה.
ימים יגידו.
כמה רגעים של דממה לאחר מכן, אדם רץ לתוך החדר.
החיוך החם ביותר שראה מימיו על פניו.
הברכות למלכה.
…
מיקו נכנסת לחדרה. היא עייפה. היא משחקת בנשימה שלה. התנשפות, עצירת נשימה, נשימה איטית. בסוף המתח מתחיל להרפות מספיק שאולי תוכל לישון הלילה.
היא כן הצליחה לעשות טובה לשר בממלכה היום, דרך איילה. והוא ובעלי בריתו הולכים לעשות לה טובה בחזרה. המחשבה מאוד מדכאת. לארגן מוות של אנשים שאמורים להיות תחת ההגנה והדרכה שלה. אבל בוגדים הם בוגדים.
…
עוד לפני שחורף וחבצלת עלו בזמנו למטוס, לפני אפילו הפגישה של המפקדת שלהן והאלוף, חורף אילצה את חבצלת לחכות ליד השירותים הציבוריים בשדה התעופה וחלל. היא היתה בשיחת לחשים עם הבעל ברית של שאר הפרפרים. לאחר חמש דקות, כשהיא יצאה אחר כך, חבצלת נראה מעט חמוצה.
"היית חייבת להגיד לכל מי שהיה בסביבה שאת הולכת לשלשל?"
חורף רק הרימה כתף.
"מה אכפת לך? לכל היותר אנשים חושבים שאת חברה טובה."
חבצלת החליטה לוותר.
…
איילה יושבת בכיסא, לידה כפיר מחייך חיוך קטן, מלטף את כתפה. חבל שהיא לא יכולה לחוש בכך. הממשק לחשים לוקח יותר מדי תשומת לב. היא עכשיו צריכה למצוא את הקורבן האפשרי. מישהו שלא יביך מידי את מיקו, אם אדיב ישחק בו מעט לפני שיגאל אותו מהייסורים של הבוס שלו. זה הקשר בינו לבין לבוטן, נכון? היא מעולם לא היתה בטוחה בקשר לזה.
המנהל של המחוז ההוא כבר מת. מהר מידי. עכשיו המרגלים האפשריים בינו לבין חורון… או, הוא יאהב את זה. משימת בילוש שלמה. הוא יוכל לוודא את המטרה בעצמו. גם יוריד ממנה כמה דרישות על המשאבים, וגם שני אלו ירגישו שהם חייבים לה… עד שיקלטו בעצמם אחרת, אבל למשך חודש לפחות בוטן יעשה לכפיר הרבה פחות כאבי ראש.
המתנות הקטנות שהחיים נותנים. זה הדברים הקטנים שצריך להעריך.
…
הר' יושב על החוף. אחרי העזרה ליחידה, ומאז שהשתמש בכוח כדי לתקשר עם חורף… הוא רק יושב מול הגלים ומנסה לעכל. הכוח, החיבור, כל זה נתן לו... לא את כל הידע שלהם... בגלל שהמפקדת שלהם כבר שוחררה מהשירות, הוא לא יכול לגעת בידע עליה. וזה יוצר פערים חדים במודיעין כאן. כל כך חדים, שהוא כמעט יכול להשלים אותם בעצמו. כמעט.
הוא לוקח ביס מהכופתאת אורז שלו. זה כל כך טעים.
תשומת ליבו חוזרת לעניין.
חורף. איתה אין בעיה לתקשר ולקבוע מקום מפגש. הם מעולם לא אפילו החליפו מסרונים, אבל הידע מהחלוקה עם השאר הפך אותה בעיניו, לפחות למשך החודשים הקרובים, למוכרת יותר מהמשפחה שלו. זה היה כמו לדפוק על הדלת של הסבא וסבתא שלו. כל כך קל, ומוכר, רק הנימוס מחייב את הדפיקה עצמה. הסיסמאות ללחשי הממשק.
הוא מחכה כאן, בחוף, רחוק מהפרפרים. הכוח שלו מתמיר את מה שספג מהם למשהו שלא יראה כמוהם. כוח שלו. רק חזק יותר. הוא כבר סיים עם הרוב כשהמונית הגיעה. הרוח מדגדגת.
יצאו ממנה אחת בבלונד פלטין, קצר, השניה ג'ינג'ית. שיער אורך בינוני.
הוא ידע איך הן נראות… ועדיין. הן נראו צעירות ממנו. הוא רואה את חורף משלמת. במשאלות.
היא גם משאלנית? או סתם מצויידת למסע?
הוא קולט את חורף מביטה בו. והפלטינית מסיקה את המחשבות שלו. היא מטה את הראש לרגע. אז מדברת אליו, הקול מעט חזק מהנחוץ.
"לא משאלנית. אני לא אתעורר מחר בבוקר עם משאלה אם הלכתי לישון בלי."
הוא מבולבל לרגע. המנה שלו נגמרה למרבה הצער.
"אז… לא מקומי לשאול. בואנה נתקדם."
הוא מרגיש אותה במחשבה שלו. מבקשת רשות. הוא נותן.
…
החלוקה רגעית. וזה מספיק. התוכנית ידועה.
הם יהיו הפיתיון. הם יצרו הסחות דעת בכל רחבי דרך. אבשלום והשאר ילכו לשדה התעופה. לאט. בבטחה. בלי לנסות עוד שערים. כי אם הם יפתחו שער, זה ידרוש עוד חלוקה. יצירה מחודשת של אותה חתימת קסם, מה אז.
הר' עומד ליד השתיים האחרות, כל אחת מחזיקה בעזרת לחשים כמה וכמה מזוודות. מולם המונית נעלמת. הוא מביט בחורף, מפנה מבט לחבצלת. "יש לי דלת כמה מטרים מכאן. זה לספרייה בצד השני של הארץ."
הוא לא מפרט שהם יוכלו להכין לעצמם תוכנית חבלה שתקל על שאר הפרפרים. הוא לא צריך.
חבצלת מחייכת, פונה לחורף.
"למה את לא מועילה ככה, את בימים האחרונים היית מביכה יותר מא-"
הר' קוטע אותה.
"אין אחד שמשנה ומשגיח בכיוון שלי. אם היא תפתח שער, ירחרחו בכיוון שלכן כל כך הרבה אויבים."
חורף בינתיים ממלמלת לעצמה ומתקדמת בכיוון של הדלת.
…
חמש דקות לאחר מכן, השלושה יושבים על פופים בחדר מלון של הר'. בחדר מדיה.
"אני מצטערת, הייתי בטוחה שהם עדיין יהיו כאן."
חורף מרימה אליה גבה. לא אומרת מילה בעצמה.
הר' מצביע על כל אחת מהן. "אתן מוכנות להציג את עצמכן בשביל אישור גישה?"
הם אחרי הכל, צריכים להחליט על נקודות החבלה הקרובות.
…
"אני משמרת ראשונה."
חבצלת היא כזאת נחמדה. היא הולכת ליצור הפסקות חשמל כלל ארציות בזמן שהוא וחורף הולכים להיות במשך כמה ימים עם הקבוצה.
"את יכולה לסלוח לה קצת, את יודעת שהדברים האלו קשים לה."
חורף פונה אליו. היא חולקת איתו לרגע. הוא שותק.
…
אבשלום ממצמץ לרגע, השמש דרך הווילון מעירה אותו. העורבים מחוץ לחלון הפעם לא עולים לו על העצבים. הוא מתמתח, החיוך נעלם רק לכמה פעימות לב כל כמה שניות.
סונג פונה לוואיט (לבן).
"חורף חשובה לו כל כך , הא."
"אם אני הייתי צריך להגיד שלום לתער, ובהפתעה הייתי שומע שהוא בדרך, אני לא הייתי יכול להישאר על הקרקע מאושר."
היא מחייכת אליו.
"אתה יודע, אני לא רוצה להעליב…"
הוא מניד ראש, מחייך מעט.
"החלוקה שהיא עשתה היתה הרבה יותר איכותית, אני יודע. היא החולקת הרשמית שלנו, את יודעת."
היא פונה לעבר האחות הקטנה שלה. שכרגע בידיים של אבישג בצד השני של החדר.
"זה מוזר, לחלוק בזמן חלום…"
בינתיים הם כבר שכחו מאבשלום, הוא כרגע ממלמל לעצמו על חורף. מגרד את הבטן בדרך למקלחת.
הוא כל-כך… מעריך אותה.
Image by AI