סיפור פרוותי
- יובל קול טאל
- 24 בספט׳ 2020
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 2 ביולי 2025
מתוך "שמץ של מבוכה"
עוד כשראיתיו לראשונה התאהבתי בו.
קומתו התמירה, עיניו החומות, מבטו התמים.
מבין השיחים צפיתי בו, הולך בין העצים, מקשיב לקולות הציפורים.
מרחרח סביבו, לא מבחין בי.
גופו החסון בוהק באור היום, שיערו החום החלק מתנופף ברוח.
הבטתי בפניו היפות, בגופו השעיר. כל כך רציתי לגשת אליו, להריח את הבל נשימתו מקרוב, ללקק את פניו, את קצה אפו. להעביר ידי על גבו, על חזהו, ללקק את גופו העירום...
להרגיש את הבל נשימתו על צווארי השעיר, לחוש בידיו מחליקות על גבי הפרוותי, מלטפות את אחוריי, את פיו נוגע בחזי. לחבקו חיבוק דוב, להרגיש את גופו קרוב אלי...
הוא נראה כל כך טוב, כה יפה כשגופו נשטף בשמש וכולו אומר דריכות והקשבה.
התנערתי מהרהוריי לפתע... הוא מרחרח בכיוון שלי. כן... הוא מסתכל לעברי, מנסה לראות מבין הצללים בהם אני רוכן. הוא מתקרב.. קצת מסוכן לברוח.
מוטב שאתמקד בעלי הצמח שלידי, בתקווה שלא יראה בי איום...
אני מביט אל הצמח, מרחרח אותו קלות. הוא נראה טעים.
בעודי מורט את עלי הצמח אני רואה אותו מתקרב לעברי. די בסקרנות, יש לציין... אולי הוא הריח את ריח גופי. וכן, הוא מתקרב אלי, מרחרח באפו הגדול את אפי. מרחרח את פרוותי. אולי גם הוא מעוניין...
סוף דוב הכול דוב.
שמת לב שהתהייה ממשיכה גם בקישור למוצר מאמזון? :-)
האם מדובר בBear Back? סתם, צחקתי. השארתה את הקורא במתח גם בסוף. סוף פתוח בלא התרה.