מתוך "שמץ של מבוכה"
עוד כשראיתיו לראשונה התאהבתי בו.
קומתו התמירה, עיניו החומות, מבטו התמים.
מבין השיחים צפיתי בו, הולך בין העצים, מקשיב לקולות הציפורים.
מרחרח סביבו, לא מבחין בי.
גופו החסון בוהק באור היום, שיערו החום החלק מתנופף ברוח.
הבטתי בפניו היפות, בגופו השעיר. כל כך רציתי לגשת אליו, להריח את הבל נשימתו מקרוב, ללקק את פניו, את קצה אפו. להעביר ידי על גבו, על חזהו, ללקק את גופו העירום...
להרגיש את הבל נשימתו על צווארי השעיר, לחוש בידיו מחליקות על גבי הפרוותי, מלטפות את אחוריי, את פיו נוגע בחזי. לחבקו חיבוק דוב, להרגיש את גופו קרוב אלי...
הוא נראה כל כך טוב, כה יפה כשגופו נשטף בשמש וכולו אומר דריכות והקשבה.
התנערתי מהרהוריי לפתע... הוא מרחרח בכיוון שלי. כן... הוא מסתכל לעברי, מנסה לראות מבין הצללים בהם אני רוכן. הוא מתקרב.. קצת מסוכן לברוח.
מוטב שאתמקד בעלי הצמח שלידי, בתקווה שלא יראה בי איום...
אני מביט אל הצמח, מרחרח אותו קלות. הוא נראה טעים.
בעודי מורט את עלי הצמח אני רואה אותו מתקרב לעברי. די בסקרנות, יש לציין... אולי הוא הריח את ריח גופי. וכן, הוא מתקרב אלי, מרחרח באפו הגדול את אפי. מרחרח את פרוותי. אולי גם הוא מעוניין...
סוף דוב הכול דוב.
אתה יודע, להיות אוהד של דברים כמו לוני טונס, בוג'ק הורסמן, סוניק וכדומה,
קצת הופך אותך לפרוותי, לא?