הטקסטים המופיעים באתר אינם הנוסח הסופי. אתם מוזמנים להירשם ולהגיב -

תגובותיכם מסייעות לנו בתהליך העריכה, ותופיעו ברשימת התודות כשהספר יצא לאור.

אין שום קשר בין האנשים המופיעים בתמונות לבין הטקסטים עצמם.

 
  • יובל

סטריאוטיפאלי - מפגשים מהסוג הנפשי

עודכן ב: אפר 30


אדם בשני היביטים

יוצאת בשעת לילה מאוחרת מדירה שבה התקיימה מסיבה. מנסה לאותת למונית חולפת אך ללא הצלחה. רוח קרירה נושבת, מסיתה את שערה הערמוני, גורמת לה להצטנף בשמלתה השחורה. מתחילה לצעוד, עקביה מטופפים על המדרכה, מרגישה את הניגוד בין שפע האנשים בדירה לבין הרחוב הריק. בצעדים נחושים היא הולכת, מביטה לצדדים, שמא מונית נוספת תחלוף. משהבינה שאין לה ברירה אלא להגיע לביתה בכוחות עצמה היא נאנחת וממשיכה לצעוד. חושיה מתחדדים כשדרכה נושאת אותה לעבר רחוב צדדי. מרגישה פתאום נוכחות בקרבת מקום, היא אינה מעזה להביט אחור ומחישה את צעדיה ככל יכולתה. קול שיעול נשמע מאחוריה והיא מאיצה אף יותר, ככל שעקביה מאפשרים לה ונשימתה מתחילה להיות כבדה. בעודה מתאמצת למהר ותוהה אם להוריד את נעליה היא כבר שומעת פסיעות מאחוריה, נשמעות מבעד לפעימות ליבה. מתאמצת להסיר נעליה תוך כדי הליכה מהירה אך לא מצליחה להשתחרר מהן. מתחילה לרוץ, כמעט נופלת, והפסיעות מאחוריה כבר עומדות להשיג אותה... ולפתע...


"איזה חלום..." התנערתי משנתי, דמותה של האישה עדיין מרצדת מול עיניי... שמעתי את קולות נשימתה, את טיפוף עקביה על המדרכה... עוד רגע אני משיג אותה... חשתי את נשימתי כבדה, את הפניקה שמתחילה לאחוז בי כשהרודף עוד רגע מגיע אלי...


"מה לעזאזל?", ניערתי ראשי והצצתי בשעון – "שלוש זו שעה מוקדמת מדי להתחיל את היום..." הלכתי לשירותים מבלי לטרוח להדליק את האור, נעזר במנורות המאירות בחוץ. כששטפתי פני השתעשעתי במחשבה אם הייתי יכול לראות בחשיכה, וכמו שמעתי את השאלה "אתה מעוניין בכך?"


- תגיד, יונתן, אתה שומע קולות שמדברים אליך כבר זמן רב?

- כמו עכשיו?

- נסה לא להתחכם.

- עובדה שחייכת... לא, אני לא זוכר כרגע משהו ספציפי.

- והבחורה הזו מהחלום, מה תוכל לספר עליה?

- עד כמה שבדקתי וניסיתי לחקור... זו בחורה. שבורחת. ממשהו. או מישהו. אין לי שום מושג לגביה.

- אבל אתה חלמת עליה, היא בעולם הפנימי שלך.

- עד כמה שקראתי על חלומות, הם יכולים לנבוע ממידע שנקלט מסרט, סצנה בטלוויזיה, חוויות, שאיפות, תת מודע קולקטיבי, תעצרי אותי מתי שתרצי...

- טוב, נעזוב את זה כרגע. אמרת שמצד אחד הרגשת כצייד ומצד שני כניצוד..?

- כן... כמו בשיר של גלי עטרי "כן אל תשכח! היה שם ילד! שעות אחר כך לא נרדם, היו בו כל מיני דחפים: חציו היה עם התוקפים, חציו עם הקורבן."

- איזה שיר זה?

- "עוף מוזר", תסלחי לי שלא שרתי, אבל אין לי מוזה לזה כרגע.

- זה בסדר... ומה קרה לאחר שעלתה לך השאלה?


השבתי בחיוב, ולאחר רגע היה נדמה לי שהבית מואר יותר. עד כמה ששמתי לב התאורה לא השתנתה, אבל עיניי כמו הותאמו לראיית לילה. לקחתי מראה קטנה, הלכתי לחדר והדלקתי את מנורת הקריאה שלי לבדוק מה קרה. רגע לפני שהסתנוורתי לגמרי היה נדמה לי שהאישונים שלי מוארכים... כיביתי את האור וגיששתי דרכי חזרה למיטה.


- אני תוהה מה גרם לך לחשוב כך, אבל לצערי זמננו תם. נוכל לדבר על כך בשבוע הבא? - בשמחה.


יצאתי מהמרפאה, מרגיש מיד את הניגוד בין החיוניות של העולם שבחוץ לבין התחושה המקובעת של החדר שבו התקיימה השיחה. גם כשסיפרתי לפסיכולוגית שבבדיקת דם התגלה שיש לי מחסור בוויטמין D, היא חייכה ואמרה שזה מתחלואי העולם המודרני ששוהים זמן רב במקומות שמוארים באור פלורסנט במקום לשהות בחוץ בשמש. וכשהצעתי שנצא החוצה לשמש היא סירבה בחיוך.


לא'דע, אולי זה בגלל שהטיפול הפסיכותרפי מתקיים בחלל סגור ומוגדר – עובדה שפעמים רבות (מדי) מצאתי את עצמי מספר לה על חוויה מסוימת, ונאלץ לפרוש את כל סיפור הרקע, כאילו שהעולם לא קיים מחוץ לגבולות החדר... כאילו שהפסיכולוגית עצמה מתגשמת ברגע שאני נכנס לחדר ונעלמת מיד לאחר שאני יוצא משם...


יכול להיות משעשע אם היה בחדר איזה חפץ שמשמר את התודעה שלה ומקרין אותה כדמות פיזית ברגע שאני מתקרב... נדמה לי שקראתי על כך באיזה ספר... זה גם היה יכול להסביר למה השיחות כל כך קצובות בזמן...

השיר "עוף מוזר" שכתבה רחל שפירא, בביצוע גלי עטרי.

Image by Gerd Altmann from Pixabay

אני מודה שאני לא זוכר באיזה מהספרים בסדרה הופיעה אבן הזיכרון.

אבל כולם מומלצים.

סטריאוטיפאלי


מפגשים מהסוג הנפשי


משחקי מחשב

פוסטים קשורים

הצג הכול

קטגוריות