מסכות - 3 - אולי הוא הגזים
דמות א':גאטורד באלי השלישי. טארונג
דמות ב': ליאה ארי, המארגנת של מסיבת התחפושות בנושא פנטזיה ואלפים. בתפקיד היא מכנה את עצמה 'לייארינה.'
מיקום: איזור הממשק אל החוץ בביתנן 'נויאבה
הוא לא זז. היא אולי לא מבינה שהוא ועמו צריכים להאדיר אותה ואת עמה. אבל היא הצילה אותם. בקלות קמאית.
היא מביטה בו לרגע. עין אחת מתכווצת, עדיין מתנשפת כי המשקה שלה העיז לחנוק אותה. כאילו קשה לה להבין איך לעבד את המצב.
היא בסופו של דבר נרגעת, עוצמת את עיניה לרגע. "אה, אוקי." היא אומרת בסוף. "זה כזה."
היא נרגעת בחזרה בכיסאה, מחווה לרובוט שלה שמגיש לה בחזרה את הכוס שלה. עם המשקה המחודש. היא לוגמת מהכוס. שואפת אוויר, כאילו זה נותן לה עוד כמה שניות לחשוב.
היא מצביעה עליו, לרגע. "אתה… גאטורד, נכון? זה שדיברתי איתו בזמנו. כשעמך מצא אותנו. אתה גם זה שביקש לבוא להודות, לי, או משהו."
השם שלו.
בלי תארים. בלי טקס. המשמעות של המפגש הראשון איתה, מוקרנת, מוענקת, לטארונגים. פשוט -
היא קראה לו בשמו הפרטי. היא יודעת את שמו הפרטי; גאטורד. הוא מזדקף מיד. כמעט מהר מדי.
"כן, גבירה."
היא מעווה את פניה. לא בכעס או עלבון ממישהו נחות. יותר כמו מישהו שטעם משהו לא נעים אבל לא רוצה להעליב. "אני מעדיפה ליאה."
הוא מהנהן. הוא כבר יודע. "כן, לייארינה."
היא סוגרת עיניים לרגע. שפתיה מתעוותות במשהו לדומה לגיחוך לרגע. אך לא כזה שמכוון אליו.היא נושפת. "זה הולך להיות ככה."
היא מתרווחת. על כיסא שגאטורד עכשיו קולט שלא שונה ממה שהיה במיגורים שהיא נתנה לאנשיו. אפילו לא טיפה טקסי, מיוחד. משהו. אפילו לא מוגבה מעט. כן, זה לא אמור להפתיע אותו.
הוא נשאר עומד. הוא לא יודע מה לעשות עם הידיים. הוא ראה את הסרטונים ההסטוריים ובידור של העם שלה. אבל אם הוא יעשה משהו כזה. עכשיו. היא לא תרגיש מכובדת…
הוא מהנהן לעצמו. "אני מבין, לייארינה, שאת מרגישה שאנחנו מגזימים. אבל הצי שלנו עמד למות. ואת הצלת אותנו."
הוא רואה שהיא מניחה את הכוס שלה בחזרה על המשטח של הרובוט. "אני יכול?"
היא נראית מבולבלת מעט. "אוקיי, בסדר?" הוא מרים את הכוס. מניח אותה בזהירות בתוך התיק שלו. כאילו מדובר בחפץ מקודש.
"למזכרת."
אולי זה כן.
שתיקה. היא מסתכלת עליו שוב. הפעם באמת. לא דרך מסך. לא דרך מתווכים.
לא דרך מילים מתורגמות. ישירות. הלסת שלה קופצת לרגע.
משהו בפנים שלה משתנה לרגע. קטן. כמעט לא קיים.
מה שנשאר זאת עייפות.
"אתם בסדר עכשיו?" היא שואלת. הוא מהנהן מיד."כן, לייארינה. בזכותך -"
היא מרימה יד שוב. פעם שנייה.יותר מדויק הפעם.
"אני נתתי אוכל, שהיה לי בשפע. שעדיין יש לי בשפע." היא אומרת. "אתם… שרדתם תנאים שהשמידו מושבות וציים שלמים שלנו. אני -"
היא נראית בולעת דמעות לרגע. "רק עשירה בהשוואה אליכם. היה לכם מזל רע לפני. זה הכל. ואני יכולתי לעזור."
שתיקה. הוא לא יודע איך להגיב לזה. אז הוא שותק.
זה לא אמור להיות חלק מהטקס. זה לא חלק מהסיפור שהוא רוצה לספר. לעצמו. לילדיו.
זה…
אם היא לא כבירה, הם סתם מפסידנים.
...
התמונה נוצרה בעזרת AI
תגובות