שנה נאשם, תשנה את האשמה...

עומרי קול טאל
22 באפר׳
זמן קריאה 2 דקות

יש משהו מוזר באופן שבו האינטרנט מגיב לסיפורים מסוימים.

לא עצם הזעזוע; זה טבעי. אלא מה שקורה רגע אחרי.

לא מזמן התחלתי לראות סרטונים שמדברים על אתר של אוניברסיטת אונס, עם יותר מ60,000 משתתפים. ואיך אף אחד לא דיבר על זה עד ש… מזעזע.

עד כאן - אין ויכוח.

אבל אז בזמן שהסתכלתי במקורות, מצאתי, כמו גם אחרים שחיפשו במה מדובר.

אז מסתבר שמדובר בערוץ קטן באתר הרבה יותר גדול. לערוץ יש קהילה של 1,000 איש. לאתר בכללותו יש יותר מ60,000 כניסות. אבל במקום לדבר על הערוץ המסוים, אנשים התחילו לדבר על האתר כולו. מספר הכניסות הכולל הוצג כאילו הוא מספר המשתתפים בקהילה הזו. והשלב הבא כבר הגיע לבד: זה "גברים".

כלומר, לקחו קבוצה קטנה, בתוך אתר גדול, והפכו אותה לייצוג של כלל המשתמשים. ואז, לייצוג של מגדר שלם.

האם אנחנו הולכים לסגור את פייסבוק כי בין המשתמשים שלו יש הרבה יותר מאלף מפלצות?

ברור שלא.

כי שם אנחנו יודעים להבדיל בין קהילה בתוך פלטפורמה, לבין הפלטפורמה עצמה. ואם מישהו הולך לומר ש*אם היה מדובר בנשים, אז היו לזה תוצאות הרבה יותר נוקבות…*

הינה.

ב־2017, בקהילה אינטרנטית בדרום קוריאה שנודעה בשיח קיצוני ואנטי־גברי, משתמשת פרסמה שהיא סיממה ואנסה ילד אוסטרלי, והעלתה תיעוד. ,תודה לאל, נראה שהיא סתם סוטת מין שלקחה סרטון מיוטיוב ועשתה עליו סיפור...

אבל חברי הקהילה שלה לא רק שלא הזדעזעו כשהם חשבו שזה אמיתי... -היו מי שהביעו תמיכה, ביקשו גישה לתוכן...

והנה הנקודה החשובה:

התגובה הציבורית לא הפכה את זה ל"נשים". לא לבעיה מגדרית. לא להאשמה כוללת של חללים בטוחים לנשים.

ובצדק.

כלומר, כשזה קורה בצד השני -אנחנו יודעים לעשות הבחנה. אנחנו יודעים לא להכליל.

אז למה כשהמגדר מתחלף, גם הסטנדרט מתחלף?

זו לא טעות. זו לא חוסר דיוק. זו הטיה שמקבלת אישור חברתי.

וזה כבר לא מקרה נקודתי.

כי ברגע שהכללה כזו עוברת - שוב ושוב… היא הופכת לנורמה.

הרגע שבו נורמה כזו מתקבלת, זה הרגע שבו אי אפשר יותר לטעון שאין דבר כזה מיזנדריה מערכתית. כי נחשו מי מקבל את הרוח הגבית הממסדית.

כי מערכת לא נמדדת רק בחוקים.

היא נמדדת במה שמותר להגיד -