top of page

לא נחמדים | הדברים שאנו כותבים

הטקסטים המופיעים באתר אינם הנוסח הסופי. אתם מוזמנים להירשם ולהגיב - 

תגובותיכם מסייעות לנו בתהליך העריכה, ותופיעו ברשימת התודות כשהספר יצא לאור.
תוכלו גם לקרוא את הסיפורים עוד בשלב כתיבתם ב-Google Docs.

דרך הערפל - 3 - מי מנוחות, כל עוד מתחמקים מהשוניות

כשאתה מתקשה בחומר לימודי ש'בגלגול הקודם' שלך למעשה המצאת אותו, זה די מביך. וגם עלול להיות מסוכן. וכשהנין שלך מרגיש לא ראוי…


יוצאים לבלות בקניון, מה כבר יכול להשתבש?
יוצאים לבלות בקניון, מה כבר יכול להשתבש?

אלו היו היומיים הלא נוחים ביותר בכל החיים שלו.

ושנתיים לפני' סבא אברהם, בזמנים בריאים יותר, לקח את כל השבט לביתן ההיסטורי של הירח.

זה היה כל כך משעמם, כי זה עכשיו המוזיאון הצולע ביותר שנבנה בהדרכת אנוש.


למי אכפת שפעם טילים ירו אש כמו דרקונים עם קלקול קיבה-...

דיני תופס את עצמו בידיים. אבא מודט חצי מהיום, כי דיני פישל.

הוא קם מהמיטה. "לסלון." כשהוא עובר את הדלת הוא עכשיו בסלון.

סבא שוכב על השטיח. הוא משחק עם הקרסוליים בזמן שהוא משחק

סבא מנסה לחרוש את ממשק הלימודים כדי להסתגל לעולם שהוא עכשיו בו.


עולם שזוכר גבר זקן שעיצב אותו מחדש בדמותו…

אבל הוא בנשמה ובגוף ילד בן עשר.

דיני מנסה לשאוף, הוא יודע שהחזה מתרחב, האוויר נכנס. אבל…

"מה דעתך שנלך ללמוד בבית קפה שאני מכיר?"


סבא מביט בו, עיניו כהות מאי הבנה לרגע. הוא מהנהן.

"נשמע כיף, אני באמת כבר איזה יומיים חסר מנוחה. אני חושב ששכבתי על כל כורסא בבית הזה."


דיני מחייך. לרגע.

"אז, אנחנו מזמינים מונית, מסוק עצמוני, תור במערכת ערפל?"


אבי לא התכוון לשאול את כל זה בקול רם. הוא אפילו לא בטוח שהוא השתמש במונחים הנכונים.

הוא כבר לבוש, ודיני לא קם מהספה.


הנכד מחייך אליו.

"בדרך כלל באמת היינו משתמשים בערפל, אבל אני חושב שעדיין לא התרגלת לעולם בהווה, עתיד, הווה…"

אבי קוטע אותו.

"הווה."

הוא מחייך, אם כי הוא מרגיש שהעיניים שלו פעורות מדי.

הנכד ממשיך.

"בכל מקרה, אני חושב שהנוף ירגיש לך קולי, זה כבר המונח, נכון?"


"זה עדיין?"

הוא לא שם לב שהוא מטה את הראש הצידה.


זה באמת נוף מדהים. הוא חשב בזמנו שהם נמצאים בקומת קרקע ברחוב, אבל חמש דקות אחרי שעלו על המונית (מסתבר שהמילה עדיין עובדת, אפילו שאין לזה גלגלים) הוא ראה שמדובר בקומה יחסית גבוהה בגורד שחקים מאוד, מאוד, גבוה ורחב. השכונה שלהם בעצמה בגודל של שכונה ממוצעת כפי שהוא תמיד ראה את זה. אבל מדובר בפיצול בבניין עצמו.


הוא כרגע בקושי מביט מהקיר השקוף. הוא עדיין מעבד.

"את-הוא עזר לפתח את השיטה שאיתה בנו את המקום."

דיני מנסה להישמע נחמד, הוא מניח. אבל זה לא באמת עוזר.


המונית מתקרבת למטרה. כשהם נוחתים, שוב קשה להבחין שמדובר בקומה בבניין. יש דשא, הרבה ממנו. ויש בניין, זה נראה כמו קניון, אם המחשבה שלך ממצמצת.


דיני מחזיק לו ביד.

"בוא, אני רוצה לקנות טוסט קרואסון טונה."


מתישהו הם מסובין לשולחן. זה נראה רגיל.


דיני לופט את קצה השולחן.

"אני רוצה טוסט קרואסון טונה וחמאה. ולשתות הפוך פושר."

רגיל. כמובן.


אבי לא שם לב שהוא מוציא לשון כשהוא אוחז בשולחן.

"תפריט, בבקשה?"


מילים מתחילות להיות מוקרנות על השולחן.

זה מסך.

הוא בולע לרגע ובוחר עוגיות ושוקו.

השולחן שוב רגיל.


אחרי דקה, מגיע רובוט קטן. זה מוציא שני מגשים.

הוא פונה לדיני.

"הי, הוא מודע? כאילו, בנאדם מפלסטיק או משהו? או סתם…"

הרובוט מהבהב.

"אני הבית קפה, ואני באמת מודע, הרובוט הזה אבל, איננו מכיל בינה מלאכותית משמעותית בפני עצמו."


אבי מהנהן.

"זה בסדר שנלמד כאן?"


"אין בעיות עם כך בשלב זה. מרבית המקום פנוי, אחרי הכל."


בזמן שסבא מדבר עם קפה ושיחה, דיני כבר אסף את המגש שלו. לפני שהוא מרים את הכריך לנגיסה, הוא מבחין במישהו.

הם היו צריכים להישאר בבית. כי היא הבחינה בחזרה.

"דיני? וזה אב-אבי, נכון? לא חשבתי שאתם תהיו במצב רוח ללמוד מחוץ לבית. יכולתם להגיע לבית ספר, הספרייה שם מאוד נוחה."


הוא מחליט בתוקף לחייך.

"חגית. סליחה, אבי, זאת חגית קרינתי, היא המורה הישירה שלנו."


"המורה חגית." אבי מושיט יד ללחיצה. הוא לא בטוח למה הם מתנהגים מוזר. הוא גם לא יודע למה רק עכשיו הוא שומע עליה… בכל מקרה…

"הי, נזכרתי, יש לי שאלה, בזמנו, לא היה לנו היכולת לשאול את המערכת להכין לנו תוכנות… אז יש כמה דברים שלא ברורים לי."


דיני מחייך לעצמו. נראה שסבא מתחיל סוף סוף להתרגל לחיים שלו.


בזמן שהוא מכרסם את הטוסט, אבי וחגית מדברים על תכנות, איך עכשיו בעיקר אנשים צריכים ללמוד את ההגיהון עצמו, מאשר התחביר. המורה נשמעת מתרשמת.


הוא רואה את סבא מחייך עם אור בעיניים. את חגית המורה מתרשמת ממנו בצורה שהיא מעולם לא התרשמה משום תלמיד. מה שלא מפתיע, זה האברהם קריל.


והנה הם הגיעו למשהו שקשה לו להבין. הוא מתרכז בשיחה עכשיו.

"גימטרייה קצרנית זה כזה… איך לעזאזל… מצטער המורה."


המורה, שהייתה באמצע הביס של הכריך שהביאה איתה מהכיסא שלה, מצמצה לרגע.


דיני לא מופתע, גם בזמן של סבא לא פנו בישראל למורים שלא בשם פרטי אלא אם זה היה… מקרה מיוחד.

היא מיד חייכה, וענתה לו.

"הייתי מצפה שזה יהיה לך יותר קל-"

סבא מתעצבן מעט.

"כי המצאתי את זה?"


היא מרימה גבה לתשובה. כן. זה די משתמע מהמחווה.


דיני מתקשה לפתע להמשיך לאכול.

"הי, כשתסיים להתעדכן, אני הולך להיות בחנות בגדים ליד."

אבי מחייך אליו.

"תודה, אני אמצא אותך עוד מעט."

כשהנכד יצא מהמקום אבי מתמקד במורה.

"אם את סיימת להתנשא בפני, הייתי רוצה הסבר הולם."


היא נסוגה מעט. אולי היא לא התכוונה לצאת ככה.

היא מהר עונה לו.

"מצטערת, לא הייתה לי כוונה כזאת. מה בדיוק, קשה לך עם השיטה הכללית שלנו לדחיסת שפה?"


הוא מתחיל לפרט לה איך קשה לא להבחין בין החלקים במספר שנועדו לשמש כסמנים לקביעת המפתח הצופן, והחלקים שנועדו לפענוח.


השיחה נמשכת מספר דקות.

בסוף אבי עוזב למצוא את הנכד שלו. נין, אבל הוא אומר נכד עד שדיני יגיד לו אחרת.


"הי, ליאת?"

"הי, אבי, אבא? אני מצטערת, אני לא בטוחה איך."

הוא שומע אותה אותה מנסה להחוות בלבול.


"איך שבא לך. אני עכשיו הייתי עם החוויה המוזרה בחיים שלי."


הוא שומע אותה נושמת במשך כמעט דקה.

"יותר מלהתעורר יותר מדור או שניים בעתיד, בעולם שמתייחס אליך בתור איש חשוב מאוד?"


"כן."


הוא יכול לשמוע את הגלגלים מסתובבים בראש שלה.

"וואו. ספר, אם אתה יכול."


הוא לוקח אוויר.

"פגשתי עכשיו את המורה של דיני ו-"

הוא לא יודע איך להמשיך. הוא אוחז בעוגייה שעדיין לא לקח ממנה ביס עד עכשיו. ולוקח אותו סוף סוף. הוא כבר רעב.


"כן, האמרה העתיקה עדיין נכונה, מי שלא יודע, מורה."

"ומורה שלא יודע ללמד, מלמד חינוך גופני?"

הוא מנסה להשלים.

היא מצחקקת מעט.

"כן, אני לא אדבר איתך על הילדות שלי, או מה שדיברנו לפני, כן? עכשיו כבר ברור לי שזה עלול לסכן את החיים שלך."


הוא מהנהן.

"כן, אבל אני חושב שדיני מרגיש רע עם משהו, ואני לא יודע מה לעשות."

הוא שוב שומע אותה נושמת.

"אני מניחה שהוא לא לידך, לך תמצא אותו ותדבר איתו על זה. זה לא משהו שאני יכולה לתת בו עצה.


הוא מהנהן ומנתק. רק אחרי כמה דקות הוא יקלוט שהוא לא נפרד ממנה במילים.


דיני נכנס לחנות בגדים. הוא מסתכל, מודד, כשהוא יוצא מהחדר מדידה והמוכרת שואלת אותו אם הוא אוהב את זה, הוא מתפוצץ בדמעות.

"אוי, דיני נכון? בוא תשב. אלון, תדפיס לילד כאן עוגה! אני הולכת לקרוא להורים שלו."


דיני עצמו בקושי שם לב. הוא מפשל, ומפשל, ומקנא, לא פלא שסבא אברהם אף פעם לא אהב אותו כמו שהוא…

מתישהו הוא יושב.

מתישהו הוא אוכל עוגה. לא רעה. קרם גלידה תות.

מתישהו, אבי מתיישב לידו.


"אז, גיל עוד מעט יגיע לאסוף אותנו. אתה רוצה להגיד לי מה קר-"

דיני קוטע אותו.

"אני מעדיף בבית."


אבי מהנהן. אוכל מהעוגה שלו.


כשגיל יגיע, הראש שלו יהיה שפוף. אולי הוא מאשים את עצמו. הוא סוג של יכול להבין את הרעיון. זה לא נכון, כמובן. אבל מובן.


גיל מושיב את השניים על הספה.

"אז, אתם יכולים להסביר לי מה קרה היום?"


הנכד לא מרים את הראש, אבל מנסה לענות. אבי מתרשם.

"היה לי קשה להתרכז בלימודים, וגם סבא אבי לא בדיוק עשה את זה בקלות, אז הצעתי לקחת מונית לבית קפה לשינוי אווירה.

זה הכניס אותו לחצי טראומה, ניסיתי להתנהג רגוע כדי שלא יהיה נבוך, ואז הגיעה המורה שלנו, חגית. חשבתי שזה הולך סבבה, ואז חגית עצבנה אותו.

וב-במקום להתמודד עם זה ולע-עזור לו ברחתי."


עד השניות האחרונות הוא נראה רגוע, מכובה אפילו. עכשיו הוא כולו דמעות. אבי ממשיך בשבילו.

"אחרי שנפטרתי מהמורה הקרציה, אולי לא המילה המתאימה, אבל לא באמת אכפת לי, התקשרתי לליאת. זה עזר לי להירגע והלכתי משם לחנות בגדים ליד.

שם הוא ישב עם כפית עוגת קרם גלידה בפה."

כאן הוא עוצר ומביט בדיני.

"לא חשבתי שאתה מאשים את עצמך כאן. אני מניח שזה קשור ללפני כמה ימים? גם זה היה מובן לחלוטין."


עכשיו הוא כבר מחבק אותו.

וגיל מחבק את שניהם.

"אוקי, אני עכשיו יודע מה להגיד לפסיכולוג."


דיני מפסיק לבכות.

"פסיכולוג?"

 

Comentários


bottom of page