על לוחמים ולוחמות

פמיניסטים... וכן, הם לא רק נשים. גם אם הם קוראים לעצמם אחרת.

לאחרונה ראיתי סרטון, ככל הנראה ויראלי, שאני ממש לא מסכים איתו.

הסרטון עצמו לא באמת משנה.

כלומר, הוא כן משנה במובן שהוא היה הטריגר למאמר הזה, אבל לא יותר מזה. העמדה הכללית שמבוטאת בו - בצורה מגושמת ושקופה למדי - היא הסיפור האמיתי.

אם היה מדובר בעמדה הפוכה, הסרטון הזה כנראה לא היה הופך לוויראלי. וכאן אני אפסיק לתאר אותו, כי אחרת הוא יהפוך לרלוונטי באמת, במקום להיות רק נקודת הפתיחה.

העמדה, בגדול, בנויה מארבע שכבות:

א. עלה התאנה: אין רע עקרוני או מוסרי בשילוב נשים בתפקידים קרביים. זה פשוט נעשה בצורה לא יעילה.

ב. שירות מעורב באותה יחידה מוביל למתח מיני - וזה כבר כן רע באופן עקרוני ומוסרי.

ג. נשים לא מסוגלות להגיע לביצועים של גברים.

ד. על נשים צריך להגן באופן מיוחד.

הסעיף האחרון הוא העמדה האמיתית. ההנחה שבלעדיה כל השאר מתפוגג.

נתחיל מהראשון.

כן. שילוב נשים בתפקידי לחימה נעשה לא פעם בצורה לא יעילה. בזה המבקרים צודקים. אבל לא בצורה שהם מנסים לטעון.

אפשר לנהל ויכוח רציני על התאמת אימונים, על סטנדרטים מקצועיים, על פציעות, על מבנה יחידות, על ציוד, על תזונה, על התאוששות, ועל השאלה האם המערכת בכלל יודעת למדוד נכון יכולת נשית בתנאים צבאיים. זה ויכוח לגיטימי.

אבל כשעוברים מהשאלה “האם עושים את זה נכון?” לשאלה “האם עצם השילוב פסול?”

כבר לא מדובר בטיעון מקצועי. מדובר בטיעון מוסרי שמנסה להתחפש לטיעון מקצועי.

וכאן מגיע הסעיף השני: מתח מיני.

אין דרך טובה לפרש את הטיעון הזה בלי שהוא יעליב לפחות אחת משלוש קבוצות: נשים, גברים, או גברים חד־מיניים.

כי מה בעצם אומרים כאן?

אם מין הוא דבר מסוכן, משחית, מפריע ובלתי נשלט, אז למה עדיף שרק גברים יהיו בסביבה שבה מתפתחים קשרים מיניים ו/או רומנטיים כתגובה למתחים, קרבה, תלות הדדית וסכנת חיים?

הרי גם ביחידה “על טהרת הגברים” עלול להתפתח מתח מיני. גברים חד־מיניים קיימים. גברים דו־מיניים קיימים. וגם גברים שחשבו על עצמם כסטרייטים לחלוטין עשויים לגלות, דווקא בסביבה אינטנסיבית, קרובה ומסוכנת, שהמציאות שלהם מורכבת יותר.

אז אם הבעיה היא מתח מיני - היא לא נעלמת כשמוציאים נשים מהחדר.

במילים אחרות: הטיעון הזה לא באמת אומר “מתח מיני מסוכן ליחידה”. הוא אומר: “מתח מיני בין גברים לנשים מפריע לי במיוחד.” אולי הם סבבה עם מתח מיני בין גברים. אולי הם סתם 'שכחו' שזאת מציאות.

וכל אלו כבר לא הטיעון הזה.

עכשיו לסעיף השלישי: נשים לא מסוגלות להגיע לביצועים של גברים.

גם כאן, יש גרעין עובדתי שאסור להתעלם ממנו. בממוצע, לגברים יש יתרון משמעותי בכוח מתפרץ, במסת שריר, בגובה, במשקל, ובחלק גדול ממדדי הביצוע הפיזי הרלוונטיים ללחימה. מי שמנסה למחוק את זה, משקר לעצמו.

אבל מכאן ועד המסקנה שנשים אינן מסוגלות להילחם, או שאין טעם לבנות עבורן מסלולי אימון מותאמים, המרחק גדול מאוד.

נשים לאורך ההיסטוריה עשו עבודות פיזיות קשות, ממושכות, שוחקות ולא זוהרות. נשיאת מים, עיבוד מזון, עבודה חקלאית, טיפול בבעלי חיים, סחיבה, ליקוט, מלאכות בית שהיו רחוקות מאוד מ”קלות”, וגידול ילדים תוך כדי כל זה. הרעיון שנשים הן יצורים עדינים מטבען, שלא נועדו למאמץ פיזי ארוך, הוא רומנטיקה מאוחרת יותר מאשר תיאור של רוב ההיסטוריה האנושית.

גם בציד, התמונה מורכבת יותר ממה שנהוג לדמיין. גברים צדו בעיקר בעלי חיים גדולים, מסוכנים ומרשימים. אבל ציד של בעלי חיים קטנים, איסוף מזון, לכידה, מלכודות, ועבודות קיום יומיומיות רבות אחרות - לא היו נחלה גברית בלעדית.

כלומר, השאלה איננה האם נשים יכולות לבצע מאמץ פיזי. ברור שהן יכולות.

השאלה היא האם אנחנו בכלל מאמנים אותן נכון.

אימון צבאי נבנה היסטורית סביב גוף גברי ממוצע: כוח מתפרץ, סחיבת משקל, התאוששות מסוימת, מבנה מסוים של עומס. אבל ייתכן מאוד שכדי להוציא מנשים את מלוא היכולת שלהן, צריך לחשוב אחרת: יותר דגש על סבולת, על עומס מצטבר, על סטים ארוכים יותר, על התאוששות מותאמת, ועל תזונה שמתאימה יותר לאופי העבודה השרירית הנדרשת.

יכול להיות שנגלה שהפערים נשארים גדולים. יכול להיות שנגלה שהם מצטמצמים בתחומים מסוימים. יכול להיות שנגלה שנשים מתאימות יותר לתפקידים קרביים מסוימים ופחות לאחרים.

אבל כל עוד מודדים נשים בעיקר לפי מודל אימון שנבנה לגברים, ואז מסיקים מזה מסקנות מוחלטות על “יכולת נשית”, אנחנו לא באמת יודעים את התשובה.

אנחנו יודעים רק איך נשים מתפקדות כשהן מתאמנות בתוך מערכת שלא נבנתה עבורן.

האם ברוב ההיסטוריה הידועה גברים נלחמו יותר מנשים?

כן.

אבל זה לא מוכיח שנשים לא יכלו להילחם. זה מוכיח שחברות אנושיות נטו להגן על נשים יותר מאשר על גברים.

ויש לכך סיבה היסטורית ברורה: במשך רוב ההיסטוריה, הישרדות החברה הייתה תלויה קודם כול בילודה ובהישרדות ילדים. תינוקות מתו במספרים עצומים. ילדים מתו ממחלות, רעב, תאונות, הזנחה, אלימות ומלחמות. בחברות רבות גם תינוקות לא רצויים פשוט ננטשו למות. זו לא הייתה חריגה היסטורית. זו הייתה חלק מהמציאות האנושית.

בתנאים כאלה, חברה שלא מגינה על נשים בגיל הפריון עלולה לפגוע ביכולת ההמשכיות שלה.

לכן נשים קיבלו את העבודה הקבועה, החוזרת, השוחקת והפחות זוהרת. גברים קיבלו יותר מהעבודות המסוכנות, האלימות והחד־פעמיות: מלחמה, ציד גדול, הגנה, פשיטה, סיכון מיידי.

לא כי ערך הגברים היה גבוה יותר.

להפך.

כי מבחינת החברה, חיי הגברים היו זמינים יותר להקרבה.

וכאן אנחנו מגיעים לסעיף הרביעי, שהוא לב העניין:

על נשים צריך להגן באופן מיוחד.

זו לא מסקנה שנובעת מהטיעונים הקודמים. זו ההנחה שמחזיקה אותם.

וההנחה הזאת יושבת על אמונה עמוקה יותר: שאמהות חשובה מאבהות. שאובדן אם הוא תמיד משמעותי יותר מאובדן אב. שאישה היא, במובן חברתי כלשהו, משאב שצריך לשמור עליו יותר מגבר.

אני מבין מאיפה זה בא. אני אפילו לא חושב שזה “סתם טיפשי”. במשך רוב ההיסטוריה זה היה מנגנון הישרדותי. חברה שבה נשים רבות מדי נהרגות, נחטפות, נפצעות או לא יולדות - מסתכנת בקריסה דמוגרפית.

אבל אנחנו כבר לא חיים באותם תנאים.

בחברה מודרנית, עם רפואה מודרנית, היגיינה, תכנון ילודה, תמותת ילדים נמוכה, ביטחון תזונתי יחסי, וזכויות משפטיות לנשים ולגברים; ההצדקה הישנה להגנה מיוחדת על נשים כבר לא עובדת באותה צורה.

ועדיין, הדחף נשאר.

אנחנו עדיין מרגישים, כמעט אינסטינקטיבית, שצריך להגן על נשים יותר. שמוות של חיילת הוא בלתי נסבל יותר ממוות של חייל. שפציעה של אישה מזעזעת אותנו יותר. שסיכון של נשים הוא מעשה שדורש הסבר מיוחד, בעוד שסיכון של גברים הוא כמעט ברירת המחדל.

ועכשיו שימו לב לרתיעה, לכעס, או לאי־הנוחות שעלו בכם עם הקריאה של המשפט הבא:

אין סיבה להגן על נשים באופן מיוחד.

המשפט הזה נשמע אכזרי.

אבל הוא לא אומר שלא צריך להגן על נשים. הוא אומר שלא צריך להגן עליהן יותר מאשר על גברים.

וזאת הבחנה חשובה.

כי אם נשים הן אזרחיות מלאות, בעלות זכויות מלאות, רצון מלא, אחריות מלאה ויכולת בחירה מלאה - אז אי אפשר להמשיך להתייחס אליהן כאל קבוצה שצריך לשמור מאחור “לטובתן”.

אפשר לקבוע סטנדרטים מקצועיים. צריך לקבוע סטנדרטים מקצועיים. אפשר לומר שלא כל אישה מתאימה ללחימה, בדיוק כפי שלא כל גבר מתאים ללחימה. אפשר לומר שתפקידים מסוימים דורשים כוח מתפרץ, משקל, שרק אחוז קטן מהנשים יעמוד בהם.

אבל זה שונה לגמרי מלומר: נשים, כעיקרון, צריכות להיות מוגנות מהחזית.

זה לא טיעון מקצועי.

זה רגש עתיק שממשיך לפעול בתוך עולם שבו התנאים שהצדיקו אותו כבר השתנו.

והרבה מהבעיות המודרניות שלנו מתחילות בדיוק שם: לא בזה שיש לנו רגשות קדומים, אלא בזה שאנחנו מתעקשים לקרוא להם “עובדות”.

...

---

חזרה אל "עומרי - נקודת השקפה"

התמונה נוצרה בעזרת AI