תירזה מנסה להסתגל למציאות החדשה שלה. הארולד נרשם ללימודי לוחם עוף החול. חורף ואבשלום סוף סוף מתפנים לאסוף את השברים, המשפחה של הבנות גם. וזאירה חו... קטינא כעסון סובלת מהשפלה. חמורה.
לפעמים… היא מטפלת באלו בעצמה. תירזה עוברת על כמה דפוסים של התראות חמות.
הרוזנת הלנה מרטין עדיין כאוטית בקניות שלה. ולא בצורה שמנקה אותה מחשדות. וישנם כמה גורמים…
זאת זאירה חורון. היא קוראת לעצמה קטינא כעסון... חמוד. אבל זאת היא. הנזק שהיא משאירה מאחוריה, מחריד בצורה שגורמת לה להרגיש מעט בת מזל על ההוצאה לפנסיה. אם היא היתה תירצה כעת כמובן, היא רק הייתה זועמת.
היא לא מודעת לכף יד ימין שנסגרת ונפתחת. היא מעבירה הלאה…
היא חשבה שהכלבה מתה בפיצוץ מסתורי. והגנרל…
היא בודקת. קנייה. תעבורה. בדיקת תקשורת של אנשים במרחק של כמה קשרים חברתיים מהם, שולאים להם…
והיא יודעת מה אביה ניסה להסתיר ממנה. חלק מזה לפחות.
אבל תירצה היא ממושמעת. היא תחכה להפסקה.
כדי לשלוח שאילתה למלך שלה. אביה.
…
הארולד מסיים את המאמר שלו. מאמר… מילה עתיקה, מיושנת, כבר לא תיאורית, אך זה מה יש כרגע.
הוא ארגן מחשבות, רעיונות, זיכרונות, בצורה שנועדה להעביר נקודת מבט סדירה, תפיסה, גזיר מידע משמעותי, שלפני קצת יותר מאלף שנים, היה נכתב בקובץ, מבוטא במילים בלבד, אולי תמונות, סרטונים אם זה על מצע ממוחשב.
מסביב אנשים מצטרפים. הוא מרגיש בעזרת המערך שלו את הפעולות שלהם, כתיבת המאמרים שלהם.
אחד נראה מעניין. מעניין אם שניהם יתקבלו.
הבחור מביט בו, מחייך, הוא מחייך בחזרה.
"אם סיימתם, אתם יכולים לחזור אל יקום הבסיס בנקודת הבחירה שלכם. תשובה תגיעה אליכם בעוד מספר ימים."
הבחור מושיט אליו יד ללחוץ. "בן־אור סיגלון."
הוא לוחץ בחזרה. "הארולד סנגראל."
השאר בחדר מתעלמים מהם.
…
"אנחנו הולכים להתעלם מזה?"
המילים של חורף היו מאוד ברורות בחדר השקט. למרות הלחישה.
אבשלום היה ליד החלון בצד השני של החדר. אבל היה שומע אותה. את המשמעות. גם אם היה בחוות אצות האויר 'סער' בבת ענן בנגה.
הפנים שלו שהפנה אליה, היו חליפות סמוקים וחיוורים. הציפורניים של יד ימין סרטו, ליטפו, את השידה לידו, ליד החלון.
"מעולם לא נתנו לרגשות שלנו להפריע לעבודה. לחובה."
חורף שואפת. לרגע. היא נשענת על המשענת של הכיסא, זווית העין שלה חוזרת שוב ושוב אל המיטה ליד. השמיכה שם רכה, פשוטה ויפה. בטח יהיה קריר ונעים לשכב עליה, מתחתיה.
אם זו הייתה תוכנית בידור, היא הייתה מתחילה לדמוע.
"אני מוצאת שהיה קל לפיקוד לתמרן אותי. אני לא, מחיתי…" הגמגום לא יאה לה. היא יד ימין של נסיכה בת מלכות. מאומנת ב…
"כשהפקודות לנסוע אליכם הגיעו. ככל שאני חושבת זאת היתה טעות להשאיר את תירצה בבית. אך הנחמה של לראות אותך שוב…"
היא מפנה את הפנים שלה. היא אמורה להיות בלתי קריאה, עם הבנת האחר ברמה שהופכת אחרים לספר פתוח של הוראות הפעלה…
"את אומרת שהיית צריכה להמרות פקודה?" הוא כבר לא ליד החלון. הוא קרוב.
היא מביטה בו. אין רעידות בתנוחתה, פניה. אבל העיניים, רוקדות ללא שמחה.
"מה אם מישהו היה מחזיק אותך כופר. כמה אפשר היה לסמוך עלי."
הוא הרים גבה. וכבר התהלך, התקרב יותר, עכשיו כורע מולה.
"ואת לא היית נלחמת להשיב את חבצלת?" שחצי מהזמן עולה לה על העצבים. מה שמבדר את שאר הפרפרים. לא משהו שהיא מעריכה במיוחד.
שפתיה מתוחות, העיניים נעצמות. היא נרגעת, למראית עין.
"אני אוהבת אותך. אתה אותי, לאן אנחנו הולכים מכאן?"
הוא מתקרב אליה. לאט, כל כך לאט, יותר מהר משהיא יכולה לתפוש. ידיו כבר על מותניה, מלטפות, הוא מתקרב, נושם את האויר שמעל הבטן שלה.
"אנחנו פרשנו. במילואים, אנחנו נראה, עכשיו-" הוא נושם את האויר מסביב לצוואר שלה.
"-אנחנו רק אבשלום וחורף. בחווה ברמה העתיקה. את עושה כסף כשרת אורגני לבנקים." יד אחת עולה למעלה, מלטפת.
"אני-"
היא מנשקת אותו. קוטעת את זרם המחשבה. יהיה זמן לחשוב, להבין, להתמודד… מחר.
…
אדם ואדיב מסובים לשולחן בשני הקצוות, שירה באמצע. הקטנה נמצאת בידיים של אדיב.
"הי, ציפורי." שירה מחייכת כשהיא שומעת את אביה. היא שואפת מעט ומרגיעה את הכתפיים שלה. היא פונה אליו.
"הי אבא. הפשטידה החדשה מאוד טעימה." הוא מהנהן אליה ומניד את הראש אל אדיב.
"כן, אדיב בחר את המתכון."
היא פונה אל אדיב שקופא מעט. אז הוא מחייך אליה. "אני-, אני בחנתי מה המאכלים שרוב האנשים בשכבת האוכלוסייה שלך מדברים עליהם בחודשים האחרונים. חשבתי-, חשבתי שזה יהיה השילוב הנכון בין חדש למוכר."
הוא מחבק את גילי קצת חזק יותר, הקטנה רק מחבקת אותו חזק יותר. הם שניהם רועדים מעט.
היא מפנה את הפנים הצידה. אני מצטערת שבזבזתי את ההדרכה שלך. היא לא אומרת דבר מזה, כמובן.
היא עדיין שומעת את ההתנשפות של אדיב. היא היתה צריכה לשלוט בהבעה שלה יותר טוב, בשימוש בממשק, במחשבות, ב-
אבא שלה מחבק אותה. אדיב גם. יד של אבא מלטפת את הראש שלה. אבא שני לוחש לה שהכל בסדר, והיא גיבורה. והם אוהבים אותה.
…
אנד־רו היה מסיים את העבודה שלו, אם הוא היה מרוויח את זה עד עכשיו. למזלו המכשור המודרני יאפשר לו למשוך יותר משבוע ללא בעיות בריאותיות. אז כרגע הוא עובר על שדרים בעלי קידום טבעי גבוה בתקשורות החברתיות.
והוא מצא שידור מהממלכה… המלכה שלהם. הוא רוצה לשנוא אותה. את איילה כהן. אבל הגבירה מעריכה אותה. אז הוא לא יכול להרשות לעצמו.
היא יושבת במשרד שלה. בטח משהו שלא באמת קיים, והיא בטח אפילו לא מאופרת, אם היא בכלל באמת הקליטה את זה ולא השתמשה בישות מתוסרטת.
"תנחומיי הכנים כמלכת הממלכה, ראש הביטחון שלה, וכעצמי. איילה." היד שלה על חזה, מעל הלב, כל־כך ממלכתית.
"אני מתנצלת על הזמן שלקח לי להקליט את ההודעה הזאת, ומודה על כך שבני ארצי ועמי מילאו כה מהר את מחויבויותינו כבני אדם והגיעו כדי לסייע בשרשרת האסונות באימפריית דרך."
הוא מאוד רוצה לגלגל את העיניים. אבל הוא לא מרשה לעצמו. הוא מזמן לעצמו פחית של משקה. הוא פותח אותה. הצליל של הכמעט לחישה מרגיע אותו כמעט כמו הקור התוסס וטעים של המשקה.
היא ממשיכה בדברי הבל שלה. כאילו היא לא סידרה את כל העניינים הללו עם הגבירה הרבה לפני שהחיילים שלה עצמה הגיעו בעצמם אלינו כדי לגרום לכל אותם אסונות.
הוא מזמן לעצמו סלט עוף. חריף. הוא צריך משהו שירגיע אותו עם כל ה־אירועים האחרונים...
…
זאי־קטינא, זה השם שלה בינתיים. קטינה מוזגת לעצמה כוס של יין. עם הספגטי. היא כה שונאת את האוכל המשמים הזה. אהובה לצידה מנסה לנחם אותה על האי צדק בעולם.
"אהובה, יקירה, אל תדאגי. אנחנו רק צריכים לחתוך כמה קצוות ואת תהיי חופשיה לסעוד כמו שצריך."
היד שלו מלטפת את הצוואר שלה. מנחמת. היא נשענת עליו. העובדה שהחטיפים מסביבה במסעדה אוכלים ושמחים הנה בלתי נסבלת. אך לסבול היא חייבת.
את אי הצדק.
Image by AI