'הפרפרים' במיל', בחייהם הפרטיים, מתחילים להתאושש מהשירות. הארולד ממשיך בדרכו. שירה צריכה להתאושש גם היא, כי יש כאלו שיראו בה שלל. ותירצה… עומדת לחזור. אולי.
בחדר השינה האוויר צונן ונקי, התאורה במצב דמדומים. החלון במצב עכור כדי שאור הצהריים בחוץ לא יכנס. כבר כמעט חצי שעה עברה מאז שהוקרן מקיר זה או אחר סרטון או אפילו כל צורה אחרת של בידור. הם היו עסוקים.
לבן שוכב במיטה. ידו מחבקת את תער. הוא מתמתח לרגע. "אני מתגעגע לשירות."
תער מרים את הראש מהחזה של לבן, מופתע מהמילים. מגרד את הכתף החשופה שלו. "מה שמה לא כל הזמן עלתה לך על העצבים?"
לבן מגלגל עיניים. "עינב? עינב סתם חולת צומי." היד שלו מלטפת בצורה בטוחה את העור שזמין לו.
תער שכבר הוריד את הראש בחזרה, מרצין. "היא ניסתה לפתות אותך במשך שנתיים."
לבן מטה את הראש לצד מעט, לרגע. החיוך שלו נעשה מעט חמוץ. "לא אמרתי שהיא לא כלבה. רק שלא צריך להתרגש ממנה. בסופו של יום הלב שלה במקום הנכון."
תער לא נראה משוכנע. לבן מכבה את האור במילה. "חושך." …
הארולד יושב מול המחשב, עובר על הדואר. האם הגיעה התשובה כבר? היא לא. הוא קם. שוב. הוא חושב על למצוא ולהתקשר לבחור שאיתו הוא דיבר אז. הוא לא. משהו בזה מרגיש… שהוא צריך לשמור על תדמית. הוא לא יודע מאיפה המחשבה, הדעה, צצה. אבל זה המצב.
הוא מסתובב, ויוצא מהחדר אל המטבח. הוא צריך קפה. ופיצה. או רק פיצה. אחרי שכבר עבר את כל המסדרון והגיע אל המטבח, הוא לוקח מחבת.
"בבקשה, אני רוצה חומרים לחביתה, עם תוספות בסגנון פיצה. מהבסיס." עד שהוא מגיע לדלפק, כבר יש לו את כל הקערות עם מצרכים, קערה לפסולת וכל השאר.
מחשבה שהוא לא טורח לזכור עוברת לו בראש. אני שמח על הזמן בו אני חי. …
הלנה יושבת על הכורסא שלה. ממשית. בגוף הבשר ודם שלה. החושים שלה מסננים את זה החוצה. זה לוקח כמה דקות.
היא נמצאת, באמצעות הממשק שלה בארמון הצמתים; הדמייה ברמת מציאות, פרטית. היא מעבירה ימים ויותר בעדכון התוכניות שלה. היא כבר וידאה שיש לה את הפיתיונות, רשמית צוות אבטחה.
אחרי שכל שנותר זה לחכות, היא מחליטה לראות אם יש מישהו שהיא מכירה וזמין לשיחה.
הגוף הממשי שלה מחייך חיוך מכוער, כשהיא רואה ששירה הקטנה, מטיילת ברשת. …
היום של שירה החל סבבה למדי, משעמם אפילו. וזה תמיד טוב. היא כבר הרבה זמן לא מחפשת חיים מעניינים ומשמעותיים, אחרים יכולים להיות גיבורים. היא לעולם לא תרצה לראות שוב את המבט ההוא על א-אדיב.
בשעה האישית האחרונה היא עברה על המידע המשמעותי שהיא לא הייתה זמינה ללמוד. אחרי שהיא ווידאה שהיא קלטה את הרעיון הכללי של הכל, היא ארגנה לעצמה את תוכנית הלימודים כדי להדביק את קבוצת הגיל שלה.
ויצאה להפסקה.
היא עכשיו משתמשת בממשק דחוס זמן ופשוט, גולשת. סרטים, דיונים, פשוט מרגיעה את עצמה מעט. לפני שתתחיל לעבוד באמת.
היא שומעת דפיקה על דלת. דרך הממשק. היא שולחת אישור כדי לאפשר שיחה. זאת האשה שעזרה לאבא ואבא להציל אותה וגיל.
הגוף שלה מחייך בשמחה. …
הלנה שומעת את הילדה מתכוננת, בצד השני, של האישור החלקי. היא יודעת שזה תמיד נועד לחקות המתנה מול דלת אמיתית… היא לא תתלונן כשאנשים נותנים לה תחמושת חינם. אחרי שהילדה וידאה שהחלל ששתיהן תחוונה הנו לטעמה.
כשהדלת נפתחת והיא נכנסת פנימה, היא שמה לב שאמצעי הניטור לדברים הללו לא מופעלים. שימושי.
החיוך בגוף שלה נעשה חד יותר.
שירה מממשת צלחת עוגיות. הלנה מרימה גבה. "אלו יחידות של עיבוד ענן וקישור למנות קסם חיים."
כששירה רואה שהלנה לא עונה והגבה לא יורדת, היא מגמגמת מעט. "זה אופנתי כרגע. ע-עוזר לאנשים לבלות זמן אישי רב יותר בהדמיות גם אם אין להם את הקסם הנחוץ. ו-"
הלנה מרימה את כפות הידיים במחוות הרגעה. "זה בסדר, זה פשוט לא היה אופנתי מאז שהייתי בעצמי בגיל שלך. אני פשוט מופתעת שדברים מהנעורים שלי חזרו לאופנה." …
הארולד רגוע, לבינתיים. הוא הכין את החביתה ללא בעיות. לא היה צורך להתחיל משהו מחדש. זה היה טעים. המטבח כבר נקי. הוא החליט לראות עונה רצופה של התוכנית ההיא שראה בחופשה שלו.
הוא בוחר נקודה נוחה, ממתקים, לא, מלוחים, לא… זה בסוף פיצה שהוא הזמין מהמקום האהוב עליו. עם משקה קל אקראי.
כשהוא עומד להפעיל את ההקרנה, נשמעת התרעה. מישהו מנסה להתקשר. הוא מביט למעלה לרגע. המערכת מציגה את הזהות של המתקשר. "אדם בוטן, האבא של סונג, גרש, שירה."
הוא מהנהן לרגע. "כן?"
אדם, ללא וידאו, נשמע בחלל האוויר. "הי, בדיוק חשבתי עליך, הייתי רוצה לדבר איתך על הרשמים שלך בקשר לקטנות."
הארולד מטה את הראש הצידה מעט, חושב. "ואתה לא התקשרת לאבישג במקום?"
"היא עדיין בשירות, אני לא אוכל לדבר איתה במשך החודשיים הקרובים."
הגבות של הארולד מתרוממות מעט, הוא לוקח לגימה מהשתייה שלו. "חשבתי שהם כולם שוחררו אחרי המשימה?"
"הזמן שנותר לה היה כבר חודשיים, אז היא ביקשה למשוך עד הסוף. היא אמורה להיות בתפקיד פקידותי עד השחרור."
הוא מהנהן, בולע את שאר החתיכה שלו. נאנח מעט. "הגיוני, היא יצאה מזה מרוטת עצבים. או לפרוש על המקום ולמצוא מטפל, או למשוך עד הסוף ולוודא שהיא סוגרת את השירות על משהו חיובי."
הוא מהנהן לעצמו. "אז שירה, מעבר לזה שהיא הראתה כישרון אדיר בקסם? עד הסוף היא אמנם די התאוששה, אבל היא עדיין צריכה עזרה. אולי זה היה עוזר לה אם היינו נותנים לה להיות יותר פעילה בחלקים המעשיים. זה לא משנה את העובדה שזה היה מצריך שבסוף נלך לכלא. היא אזרחית, בגיל שאם היא לא משרתת רשמית, היא נחשבת קטינה. וגם אם היא משרתת, היא היתה נחשבת כשירה אך ורק בהקשר מאוד מסוים."
אף אחד מהמשתתפים בשיחה לא מעיר על כך שהיא הבת של שר, עשיר, שמעורב רשמית ולא רשמית בהיבטים רגישים של הממלכה. אז גם אם במקרים אחרים הגמשה כלשהי היתה מעט נסבלת, לא הפעם.
"מה אתה ממליץ לי ולבעלי?"
"התחתנתם? הייתי בטוח שאלו רק שמועות."
"טקס אזרחי. ומאוד לאחרונה." ועכשיו הארולד יודע לא לגעת בזה, גם עם מקל בגודל כוכב לכת.
"אוקי, חלק משמעותי בעניין, היה העובדה שהיא הרבה פעמים לא יכלה להשפיע על האירועים ברמה שרצתה. היא זקוקה לתחושה של יכולת. היא יודעת שאתם אוהבים אותה. היא רוצה לחוש שלא מדובר בסתם רחמים כי אתם חייבים. היא צריכה לסלוח לעצמה על העמדה בה היא היתה תקועה. והיא צריכה משהו שיגרום לה להרגיש שזה לא יקרה שוב."
הוא לא שומע שום דבר במשך כמעט דקה. "תודה." …
תירזה קיבלה זימון לדבר עם ראש רשות ההגנה המלכותית. אמא שלה.
איילה פותחת לה את הדלת כשהגיעה. היא אפילו לא מספיקה לדפוק. "הי, אה, אמא." מעט גמלוני… אך מובן.
"כאן אנחנו תירצה ואיילה." קולה חמור.
אחרי שהן התיישבו בשולחן. תירזה שואפת לרגע. "איילה, למה קראת לי."
איילה לוגמת מכוס הקפה שלה, באצבעה מזמנת ערכת קפה. תירזה מסרבת.
הבחירה מרימה גבה. "המשוב האחרון שלך. את הצבעת על איום חמור. לנסיכה במקום העשירי לכתר."
ההפתעה בקושי נראית על פניה. "למה שזאירה תהיה איום מיוחד עלי?"
איילה קופאת מעט. נזהרת לא להיחנק על הקפה שלה. "את היית הקול הראשי כנגד הקניה של הסחורה שלה לצבא."
היא מניחה את הספל על השולחן. הערכה כבר מזמן חזרה בחזרה למטבח. "יש לה, עדיין, מרגלים. חלקם אנחנו לא עושים דבר בגינם כי קל יותר לנטר אותם."
תירצה, עכשיו תירצה, בולעת רוק. "היא הרגה את סוד. היא וארנון לא מתו בתאונה באחוזה שלה."
היא נשענת לאחור. הפתעה? אכזבה? ארשת פניה לא ברורה. "הם באמת היו... הם... בוגדים."
היא עוצמת את העיניים לרגע קט. ומתמקדת במפקדת שלה. "אני חוזרת לשירות? בתור פיתיון?"
אמה מחייכת חיוך עצוב. "אני חושבת שאנחנו צריכות חלוקה."
היא מושיטה יד. תירצה אוחזת.
Image by AI